פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      חיים של אבא: הדסה זה משחק ילדים

      הם הכי נוחים ב-40 מעלות, ממוטטים על הספה מול הטלוויזיה, אבל ידעתי שזה לא פתרון, ומתישהו אני אצטרך את החיים שלי בחזרה, אחרי שלושה ימים ששני הילדים חולים. ואז אשתי השתעלה

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      (צילום: ארז מיכאלי)

      אני ככה קרוב להרים טלפון לרופאים ללא גבולות. אני זקוק לסיוע מהאו"ם, תצניחו שמיכות ותרופות. גם שאריות מהסיבוב בסוריה יתקבלו בברכה. הם חולים. כבר שבוע. שלושתם. הם סביבי, מדביקים זה את זו וזו את זו וזו את זה וזה לא ייגמר לעולם. אני מוקף שפעת, ובינתיים שורד כדי לספר על זה.

      זה התחיל באיזה בוקר עם שיעול של הילד. זה תמיד מתחיל ככה. מהשיעולים האלה של איזה בן 60 שכבר חמישים שנה נושם דרך שתי קופסאות "טיים" ביום, שיעול של ריאות מלאות בליחה, שיעול שאומר לנו, חברים, בזמן הקרוב, בין שעתיים ליומיים מעכשיו, תצטרכו לקחת ימי מחלת ילד, הימים הכי מפחידים בשנה. יש כאלה שחושבים שמחלת ילד היא סוג של הברזה אלגנטית מהעבודה. אה, כן? בואו תנו יד ואולי תחשבו אחרת.

      בערב עלה לו החום. נתנו לו אקמולי - התרופה שמבטיחה שמניית 'טבע' לא תיפול לעולם - והלכנו לישון. בבוקר האמנתי לילד שהוא לא מרגיש הכי טוב. איזו סיבה יש לא להאמין לו? הוא הרי הולך מדי בוקר למקום הכי כיפי ביקום, זה שמשרדי גוגל נראים לידו כמו כלא מדכא – גן ילדים. אבל חוץ מהשיעול הוא היה בסדר. תוך עשר דקות עפתי איתו לגן. זה חוקי, כי כל עוד אין חום, להורים מותר להביא ילדים לגן בכל מצב צבירה. ושיהיה ברור: הכלכלה שלנו בנויה על המהלך הזה, וזה בלבד.

      מאז זרם הרבה אקמולי בגרון. הבית שלנו הפך לפנימית ב' בסורוקה ומוניתי למנהל המחלקה.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      (צילום: ארז מיכאלי)

      אחרי שהוא חזר מהגן החום עלה לו בהדרגה. השפעת שמסתובבת הגיעה גם אלינו. שלפתי את התרופות מהימ"ח, אשתי העמידה מרק עוף וחיכינו לעלייה נוספת בטמפרטורות. בערב הלכתי איתו לרופא רק כדי לשמוע ממנו שיש לילד שפעת. רשמתי לפניי שאני חייב להזמין ב-eBAY אוטוסקופ וסטטוסקופ לשימוש עצמי, ולהיעזר ברופאים רק כשאצטרך ניתוח לב פתוח או משהו בסדר הגודל הזה.

      למחרת בבוקר הערתי את הגדולה והיא אמרה לי שהיא לא מרגישה טוב. "מה יש לך?", שאלתי בחשד. לה יש אינטרס ברור להישאר במיטה –- היא תלמידה, והיא כבר מבינה שהחיים הם מה שקורה לך בזמן שהיית עסוק בלתכנן מה תעשה אחרי בית הספר. "כואב לי הראש", היא ענתה. "לא נורא, זה יעבור, אני אכין לך תה, יאללה, קומי", אמרתי בקוצר רוח. "כואבת לי גם הבטן", היא הוסיפה בקול חלוש. הפסדתי. אנשים יבנו וילות במאדים לפני שהרפואה תמצא פתרון ל"כאבי בטן".

      הגדולה לקחה את המדחום והקריאה כל עשר דקות את הטמפרטורה כאילו היא אנליסטית בוול סטריט. כשהחום שלה קפץ מ-37.3 ל-37.4 אפשר לראות את העיניים שלה נוצצות, ועל פניה מבט של אתם-רואים-אני-כן-חולה-ולא-פחות-מסכנה-ממנו. מיד היא ניצלה את המומנטום וצמצמה את מרחב המחיה שלה לכורסה בסלון או למיטה. האמנתי לה כמו שמאמינים למי שלוקח מחלת ילד.

      ואז היא השתעלה.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      (צילום: ארז מיכאלי)

      החיים שלנו נעו בין מאניה של 37 מעלות לדפרסיה של 40, תלוי בזמני האקמולי שנתנו לילדים. הבנתי טוב טוב את נזקי ההתחממות הגלובלית, כשכל מעלה שהם העלו שינתה לי את החיים. ב-37 מעלות הם היו כשירים לריב, אבל לא הצלחתי לייצב את המצב מספיק זמן כדי לשחרר אותם מאשפוז יום ולהכריז עליהם כעל בריאים. ב-38 מעלות הם היו רגועים יותר והרצנו טורנירי "ארבע בשורה אחת" עד שהם שוב התחילו לריב. ב-39 מעלות הם כבר היו שקטים אבל בלתי נסבלים. "אבא, אפשר תה?", קחי מתוקה, "אבא, נגמר לי הנייר טואלט?", הנה חמודה, גליל בשבילך וגליל בשבילו, "אבא, אפשר שמיכה", כן, באבא. מכסה אותו. "אבא, אתה יכול לשים לי עוד פרק של נינג'גו?". אני נושך שפתיים. כן, הנה. "אבא, אני רעבה". אני שותק לרגע. "אולי תרכזו את הבקשות שלכם, ככה שאביא לכם הכול בבת אחת", אמרתי בחיוך מנומס של פקיד הגירה אמריקאי. תהיה רגוע, הזכרתי לעצמי, הכול יחזור אליהם בעוד חמישים שנה, כשהם יגרשו את הזבובים מעליך.

      הגעתי למסקנה שהם הכי נוחים ב-40 מעלות, ממוטטים על הספה מול הטלוויזיה, אבל ידעתי שזה לא פתרון, ומתישהו אני אצטרך את החיים שלי בחזרה. אחרי שלושה ימים ששניהם היו חולים היה טבעי שאלמד לעומק את חוק האפוטרופסות. אני כשיר לדבר על הנושא בכל פאנל.

      ואז אשתי השתעלה.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      (צילום: ארז מיכאלי)

      במשך שנים נשים מספרות לעצמן שכשגברים חולים, הם מרגישים כאילו הם הולכים למות, ואילו כשנשים חולות הן מתפקדות כרגיל ולא נותנות לשחפת או מה שזה לא יהיה מלעצור אותם בדרך למניקור-פדיקור, תוך כדי שהם מתקתקות מכונת כביסה על הדרך ומנהלות קריירה מצליחה במקביל. ובכן, הן אנושיות. בקטע הזה נשים לא שונות מגברים. אני יודע שאני מסתכן כאן בתביעה ייצוגית, אבל לראיה הרעיה. העברתי אותה למיון המאולתר בסלון. בתום יום היא איבדה את הקול - לא מתלונן, כרגע פחות הוראות ממנה זה טוב לבריאות של שנינו - והבית התמלא בתוכן שיווקי של אדוויל. בדיוק כשהתחיל משחק העונה בין מכבי תל אביב להפועל באר שבע הסיעודית חרחרה "לך תביא לי משטח גרון מהבית מרקחת". עזבתי את הגרעינים והלכתי. זה היה המעשה הכי רומנטי שעשיתי בעשור האחרון.

      התחלתי להתרגל למצב ואפילו לאהוב את התלות הזאת שהם פיתחו בי. סוף סוף יש לי מעמד ותפקיד בבית. התרוצצתי מספה לכורסה למיטה, מפנק בעוגת בננה שהכנתי, מזריק אקמולי לפה של הילד, משקה את הילדה עם מרק בצל שלא תמצאו באף בית חולים, מנגב לשלושתם את הזיעה מהמצח, מרביץ עירויים על ימין ועל שמאל ומשרה ביטחון עם "עוד מוקדם למנה נוספת של נורופן, ה-א.ק.ג שלך נראה יציב כרגע". לא צריך רופאים ללא גבולות וגם לא סיוע מהאו"ם. פרס נובל במשהו יספיק. העיקר שיעריכו. השבוע הזה גרם לי להזדהות לחלוטין עם שביתת האחיות בהדסה. שיעול-שיעול, זה ביזיון מה שעושים לנו! שיעול-שיעול.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      (צילום: ארז מיכאלי)