פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      חיים של אבא: אלף לילה ולילה

      זה רגע קריטי. אני חייב להעניק לילדה יחס חם וטיפול רפואי נכון, ולדאוג לחזור לישון בתוך שלוש דקות, אחרת הנה עוד לילה אבוד. אני מציץ בשעון, 04:25. דקה לפה דקה לשם ואני מאבד את זה

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      (צילום: ארז מיכאלי)

      "אבא, כואב לי", אני שומע את קולה של בתי בוקע בין אלפי חסידיו של הרבי מילובביץ' המרקדים סביבי במעגלים. חום אימים בחצר הבית בברוקלין, כולם מסביב באקסטזה, ריח זיעה באוויר, מרחוק אני רואה את סילבן שלום, צעיף של הפועל באר שבע לצווארו, מתקרב אליי ובידו בייגלה חם. סוף סוף, אני צועק לו, מה לקח לך כל כך הרבה זמן. הוא מחייך אליי. "אבא, כואבת לי האוזן", אני שומע שוב את בתי קוראת לי, אני מחפש אותה מסביב, ופתאום היא מולי, כל החרדים הופכים לחדר שחור, וההילולה הופכת לשקט. התעוררתי. מה קרה, אני שואל אותה. "כואבת לי האוזן בגלל העגיל". אני מדליק את מנורת הקריאה, רואה אדום מסביב לעגיל שלה וקצת מוגלה. יא אללה, עד שהתחלתי לתפוס קצת שינה בין השיעולים של הילד מהחדר הסמוך.

      זה רגע קריטי. אני חייב להעניק לה יחס חם וטיפול רפואי נכון, ולדאוג לחזור לישון בתוך שלוש דקות, אחרת הנה עוד לילה אבוד. אני מציץ בשעון, 04:25 לפנות בוקר. בעין אחת עצומה, כדי לשמור על המומנטום של השינה, אני מנסה להוציא לה את העגיל. "אייי", היא זועקת, כל נגיעה מכאיבה יותר. מה לי ולעגילים? הייתה מבקשת ממני עכשיו להרכיב דגם של הטיטניק והיה לוקח לי פחות זמן. תפסתי את העגיל בצד אחד וסובבתי בעדינות את הפרפר שלו מהצד השני, ברקע נשמעה שוב שירת החסידים, ואני מסובב ומסובב ומבריג שלט גדול עליו כתוב "חכמה, בינה, דעת", איפה סילבן נעלם, לעזאזל? "איייי", היא צועקת. התפס של העגיל מסתובב סביב עצמו. דקה לפה דקה לשם ואני מאבד את זה.

      חב"ד (AP)
      (צילום: AP)

      נכון שהעולם מתחלק לשני סוגים של אנשים, אלה שהם משהו ואלה שהם משהו הפוך לגמרי? אז במקרה הזה אני מאלה שיותר מדקה-שתיים של ערנות יכולה לגמור להם את הלילה, ואילו אשתי ברוכת הכישרונות היא מאלה שיש להם כפתור Off/On ואם מתחשק להם, אז הם נרדמים גם בתוך נגמ"ש דוהר במהלך אימון חטיבה באזור נבי מוסא. "לכי לאימא", שלחתי אותה לצד השני של המיטה, והתכסיתי בשמיכה. בכל זאת, סילבן מחכה לי עם הבייגלה.

      המטריאלית, איך לומר את זה, היא לא מהנשים האלה שמעלעלות בפרסומות של ה. שטרן, נועלות עקבים ומתאפרות שעה בבוקר. היא יותר, ובכן, יותר ארצית. גברים שמנויים למחירון של לוי יצחק יכנו אותה חסכונית. העקבים הכי גבוהים שנעלה הם של נעלי ספורט, ובמשפחה שלה מסתובבת אגדה שפעם, בגיל שבע, היו לה עגילים למשך חודשיים. בקיצור, היא מדריכת חי"ר במיל' על כל המשתמע, ככה שלפתוח עגילים זה בטח לא בסל היכולות שלה. יצאה לנו בת מוטציה. "איייי, אוווף", הגדולה צועקת, ואני מרגיש איך אנשי הביטחון של אל-על מושיבים אותי על טיסה מ-JFK לישראל.

      קמתי. "בואי לאמבטיה", קראתי לה בטון בוטח כאילו אני איזה ד"ר ז'יוואגו. אין ברירה, אבצע ניתוח אוזן פתוחה בתנאי שדה. בלי פינוי מוסק ובלי בטיח, קצת פולידין, קצת מורפיום ולמיטות. היא באה אחריי. עכשיו, באור מלא, ראיתי את הכאב על פניה. התביישתי לרגע. איזה מן הורה חושב על שעות השינה שלו כשילדתו מתפתלת מכאבים. אבל אז נזכרתי שמחכה לי יום ארוך שייגמר באחת בלילה, ונזכרתי שאתמול התעוררתי בכל פעם שהשיעול של הילד עבר את ה-60 דציבלים, ונזכרתי ששלשום הוא התגנב למיטה שלנו בחמש בבוקר וחלם כנראה על שיעור ג'ודו כי עד עכשיו כואב לי האף מהרגל שלו. אז התביישתי פחות.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      (צילום: ארז מיכאלי)

      בכל זאת, אני שייך למגזר הזה ששעות שינה אצלו הן דבר נזיל ודי אמורפי, נטול חוקים, רצף, תבנית או ביטחון כלשהו, שהלילה, הו הלילה, יש שש שעות שינה. וזה ככה שנים. סטיבן הוקינג אמר שאין חורים שחורים? בוא, תתגלגל אליי הביתה בהזדמנות, ותראה לאן נשאבים שעות השינה שלנו, זה ייתן לך כמה תובנות קוסמיות על זמן אבוד ויקומים מקבילים.

      כי ככה זה אצלנו במגזר שבו פריון בילודה גורם לחוסר פריון בעבודה. ובתפקוד. ובחיים. זה מתחיל בפיהוקים תכופים של אב צעיר בפקק ונגמר אחרי כמה שנים בחרדה תמידית לפני השינה. אנחנו לא מפחדים מהחושך, אלא ממי שיגיח מתוכו. אני שם יחס 1 ל-3 שמחר בלילה הבן שלי יעיר אותי כי הוא צמא - כן, ההימורים הבלתי חוקיים יגיעו גם לתחום הזה - וזאת למרות שלפני השינה אני מכין לו כוס ובקבוק מים על פינת האוכל. כנראה שמשהו בצורת ההגשה שלי מקסים אותו.

      ובכלל, אולי אני כמו קפטן פלום מ"מלכוד 22", שמרבית הלילות ישן שינה עמוקה אבל רק חולם שאינו עוצם עין, והחלומות האלה על נדודי שינה הם כה משכנעים, עד שהוא מתעורר מהם מדי בוקר גמור מעייפות. לא פוסל, אבל מכחיש בתוקף. ולי אין זכות להתלונן כי הילדים שלי כבר יחסית גדולים, הם רואים באופק את ה-10 וה-5, אז מי אני לעומת השכן שלי, שיש לו ילדה בת שלוש ותינוקת שרק עכשיו סגרה רבעון ראשון בחיים? לא מזמן שאלתי אותו אם יש לו דלקת בעיניים, כי הן ממש אדומות ונפוחות, והוא רק ענה לי "לא" קצר ולא הוסיף מילה. אחרי שנייה קלטתי שכנראה הפעם האחרונה שהוא ישן כמו בן אדם הייתה כשהחל האביב הערבי.

      סילבן שלום לוחץ את ידי שחקני הפועל באר שבע (יח"צ)
      (צילום: יח"צ)

      לא הצלחתי לשחרר לה את העגיל. גם אשתי לא. אז נתתי לה את העצה הכי דבילית ומעשית באותו רגע – "תשני על האוזן השנייה, בסדר?" – ואמרתי לה שתבקש מהמורה או מהחברות להוציא לה את העגיל, אני בטוח שמשרד החינוך מעניק סיוע מעין זה להורים במצוקה.

      חזרתי למיטה בתקווה לשוב לחצר הרב, אבל השיעולים של הילד הפכו אותי לאתאיסט חסר שינה. חמש וחמישה, הציפורים בחוץ מתחילות לצייץ. הגדולה לא חזרה לחוות דעת רפואית נוספת, אז כנראה שהיא נרדמה על האוזן השנייה. לא להאמין שהעצה הטיפשית הזאת עובדת. רבע לשש, אני עוצם עיניים, מת לרקוד עם החסידים בחצר הרב, ולא מצליח. מתישהו בין שש לשש ורבע אני מרגיש שאני לא ישן כי אני באמצע טסט במכון דרום, ויודע שזה כבר לא ברוקלין מסביב.

      רבע לשבע, השעון המעורר מצלצל. בוקר. פחות כואב לה. היא מתארגנת ורצה לבית הספר, אשתי יוצאת ואני לוקח את הילד לגן. בדרך עברנו במאפייה. קניתי לו בורקס ולי בייגלה חם. אני לא מחכה יותר לסילבן.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      (צילום: ארז מיכאלי)

      עוד בוואלה! גבר:

      חיים של אבא: ארז מיכאלי מנסה להתמודד עם העולם החדש שלו

      ספיריטס: היהודי שהפך את אירופה מקום טוב הרבה יותר

      הדוגמנית הלוהטת שעברה ארבעה כדורגלנים עד שתפסה אותו