פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      חיים של אבא: אינעל אבוש

      "אפשר, אבוש?", היא שאלה. "לא, ובחיים שלך אל תקראי לי אבוש", השבתי בפנים רציניות. היא נבהלה קצת. בכל זאת, התגובה שלי לא הייתה ממש סבבוש. לאנשים מהמאה שלנו לא מדברים ככה. קצת כבוד

      חיים של אבא (יח"צ , ארז מיכאלי)
      (צילום: ארז מיכאלי)

      "אפשר, אבו'ש?". הדם מיד רתח ל-40 מעלות. "לא, ובחיים שלך אל תקראי לי אבו'ש", השבתי בפנים רציניות והיא נבהלה קצת. בכל זאת, התגובה שלי לא הייתה ממש סבבוש. לא יודע איך מדברים אצלם בעולם ערוץ הילדים פינת סדרות נוער ב-VOD, אבל אני בן-אדם מהמאה ה-20, ולאנשים מהמאה שלנו לא מדברים ככה. בטח אליי ואל אימא, אנחנו "בנינו" אותה - ככה הקטנצ'יק חושב שילדים באים לעולם, נו, דברים שקוראים בפינוקיו - אז קצת כבוד, הא. היא והחברה שלה, שישבה במקרה או שלא על הכורסא "שלי", הסתכלו עליי כמו שמסתכלים על זקן נרגן, מאלה שכועסים על הילדים שרצים לתוך להקת היונים שהם מאכילים בגינה.

      "נו, אב..", היא פתחה פה. או?ס?קו?ט! עכשיו אני בדואי בן 60 עם עור שזוף ומקומט וכבוד עצמי בגודל של הפזורה, ולא איזה מנחה של ששטוס. תקשיבי, כשנולדנו לא חגגו לנו הפקת בת מצווש, לא שיחקנו באפליקציוש ולא אכלנו קיורטוש. בית כנסת, גוגואים ופלאפל, אוקיי? ולא, לא חווינו שואה גרעינית, התמונות באלבומי הילדות צהובות כי המצלמות היו שונות. אולי יש הורים יותר ליברליים ממני שאצלם "אבו'ש" עובר, אבל לא אצלי.

      אני לא מוכן להיות חבר של הילדים שלי. לא מהבחינה הזאת שהם מדברים אליי כמו אל החברים שלהם, או כמו שמדברים החברים שלהם. בקטע הזה אני לא נחמד, לא סימפטי, לא סחבק, מנהיג. טוב, רק אבא. אבל לא "אבו'ש". כולנו בני אדם אבל יש כאלה שהיו כאן קודם. היא קלטה שהיא דרכה לי על עצב חשוף. כבר לא זכרתי מה היא ביקשה, אבל היא ממזרה גדולה, מריחה דם מקילומטרים, בטח כשהוא מפעפע בעורקים שלי. "נו, אז אפשר, אבו'ש?". אינעל אבוש.

      חיים של אבא (יח"צ , ארז מיכאלי)
      (צילום: ארז מיכאלי)

      אני יודע שיש איזה אופנה כזאת של לדבר עם הילדים בשפה חמדמדה עם הרבה סירופ סוכר, ומובילים אותה הורים שהם דווקא אנשים מהמאה ה-20, בעיקר כאלה העובדים מתשע עד תשע ומנסים לפצות על יחסי הג'ט-לג עם הבמבינו'ס בהפיכת המשפחה ההיררכית לסוג של קומונה. אפשר להבין אותם. בעידן שבו רק פנסיונרים עובדים שמונה שעות ביום, למי יש כוח לבלות את השעתיים האיכותיות עם הילדים בהתעקשות על האופן שבו יש לסגור את משחת השיניים.

      אבל כמו כל דבר, השאלה היא איפה עובר הגבול ועד כמה הוא ברור. שמעתי לא מזמן אימא מבקשת מהבן שלה בקול מתחנחן, "ניצ, אולי תעזור לאמיר עם הקורקי, בסדר?". שם לכם את המשפט בגוגל טרנסלייט, "ניצן, אולי תעזור לאמיר עם הקורקינט, בסדר?", ועכשיו שם בגוגל טרנסלייט הורים, תוכנה שאני מפתח בימים אלו, והמשפט המתקבל הוא "ניצן, קח מאבא את הקורקינט עכשיו". האבא-אמיר הזה סחב על הגב תיק גדול ועל ידיו תינוק לא פחות גדול, ובכל זאת היה צריך להעביר לילד המגודל שלהם בקשה מנומסת בשלושה העתקים כדי שיעשה את המובן מאליו ויעזור לו.

      זאת ממש לא הפעם הראשונה שנתקלתי בהורים שהילדים פונים אליהם בשמם הפרטי. המילים "אבא" או "אימא" הן לא רק לשם כבוד, הן גם יוצרות גבול שמצדו האחד אדם צעיר, נמרץ, תם ונטול דאגות שרוצה לכבוש את העולם ולגלות את קסמיו, ומהצד השני אדם שהיה פעם כזה ומנסה להישאר ככה. כשיש סמכות הורית אז גם אם הילד קורא לך בשמך הפרטי, זה בסדר. כל אחד עם מה שטוב לו. אצלי זה נעצר ב"אבו'ש". אבל מה נסגר עם השפה ה"צעירה" והטון המתנחמד. לא טרחתי לקרוא את מגילת הזכויות לילד, אני יודע שיש להם יותר זכויות ממני, אבל אצלי דבר כזה לא היה קורה ותשייכו אותי לאיזה מגזר נחשל שאתם רוצים.

      כבר אין אבות עם שפם ומגבעת. זהו. השפם מת. יש מגזר שלם של הורים בג'ינס ונעלי התעמלות, ולא כאלה שמוציאים שעון כיס מווסט מכופתר. הזמנים השתנו וטוב שכך. אני מעדיף להשתולל עם הילדים, לשחק איתם, להתווכח איתם, לוותר להם מדי פעם ועוד פעם, ולתת להם להתנסות ולנסות אותי, מאשר להיות איזה אחד שרק נובח מה מותר ואסור, וכשהוא צועד שומעים צליל של דריכה על חצץ. אבל כל השיח המתקתק הזה עם הילדים נגמר בסוף בזה שהם חושבים שכל אחד הוא סוג של עודד מנשה שצריך לפנות אליהם בקול קצת מתיילד ובהבעות פנים של פנטומימאי. אז בנחישות וברגישות הבהרתי לבת שלי שאליי היא פונה דרך מילה אחת בלבד.

      חיים של אבא (יח"צ , ארז מיכאלי)
      (צילום: ארז מיכאלי)

      פעם נכנסתי עם הילד לשירותים ציבוריים בקניון. היה צפוף, אנשים באו ויצאו, ביקשתי שיחכה ליד התא, ונכנסתי. אחרי חצי דקה הוא צועק לי מבחוץ, "אבא, אתה עושה צרכים או פיפי?". אם הייתי יכול לקפוץ ראש לאסלה הייתי עושה זאת באותו רגע. מביך. בתקופה ההיא הסבירו להם בגן שעדיף להשתמש במילה "צרכים" בעלת הניחוח המאופק, במקום להשתמש במילה אחרת, שאמנם מתארת את תחושת ההקלה אבל הניחוחות ממנה כנראה עזים יותר. שתקתי. קיוויתי שישכח ומשהו אחר יסקרן אותו. אחרי שתי שניות, "אבא, אתה עושה צרכים או פיפי?". כנראה שהוא פירש את השתיקה שלי כהתלבטות.

      תבין בן, עשיתי לו מעין שיחת יום-אחד-כל-המבוכה-הזאת-תהיה-שלך כשיצאתי, אני אבא שלך ואני מתרכז בסיפוק הצרכים שלך על חשבון הצרכים שלי - הוא כבר מבין את המשמעויות השונות של המילה צרכים - אבל אתה צריך להבין שגם לי יש צרכים, ואני צריך שתכבד אותי. אז הסברתי לו שיש שאלות שלא שואלים, בטח לא את אבא, בטח כשמסביב יש הרבה אנשים שכרגע עושים את עצמם שוטפים ידיים ולמעשה מחכים לתשובה ברורה מצדי.

      ההורות מלאה במהמורות של ניואנסים, בורות של רמיזות ומכשולים של חוסר הבנה. הכול עדין. תאהב הרבה, אבל לא מדי, תהיה נוקשה, אבל לא מדי. אתה מתמרן בין הצרכים של הילדים לצרכים שלך, לפעמים ממש מילולית בהקשר ההוא. הכבוד חייב להיות הדדי, אבל את הגבולות ההורים צריכים להציב, וכשמסבירים לילדים יפה ובסבלנות איפה עובר הגבול הם מכבדים אותו.

      אחרי שעה היא באה אליי. "נו, אפשר?", היא שאלה. "מה ביקשת, כבר שכחתי", השבתי. "לקנות משהו מתוק במכולת". התלבטתי לרגע. "רק אחרי שתכינו שיעורים ואת תסדרי את התיק", אמרתי לה ולחברה שלה. "כבר עשינו. אפשר, אבא?". יפה, ככה זה צריך להישמע. הוצאתי עשרה שקלים מהכיס. "טוב, קחי ממוש". לי מותר.

      קשת ליבליך (יח"צ , רועי ברקוביץ')
      (צילום יח"צ: רועי ברקוביץ')

      עוד בוואלה! גבר:

      חיים של אבא: ארז מיכאלי מנסה להתמודד עם העולם החדש

      ספיריטס: המלאך מהרחובות שהציל עשרות אלפי חיים

      חלמה להיות אשת כדורגלן וזכתה בטבעת של 25 אלף ליש"ט