פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      חיים של אבא: זה לא גברת, זה אדון

      גברים אוהבים דברים ברורים: שחור או לבן, כאן או שם, מכבי או הפועל. בעולם שבו משתנות ציבוריות הולכות ונכחדות לאטן, היה נחמד אם לפחות השם הפרטי היה סוג של גבול מובהק

      פעם, מזמן, הילדה באה אליי והודיעה לי, אבא, קבעתי אחר הצהריים עם אביב. היא הייתה אז בכיתה ב' או משהו כזה, ותהיתי אם כבר בגיל כזה בילוי אחר הצהריים עם ברנש צעיר בשם אביב הוא משהו שאני יכול לחיות איתו. מי זה? ממתי הם כאילו-כזה חברים? דמיינתי איך היא נכנסת לחדר שלו, פוסטרים של קווין ואן אריק על הקירות, וגם אחד של ג'ורג' מייקל שתלה עשר דקות לפני שבאה, התריסים חצי מוגפים, ברקע מתנגן Drive של להקת "המכוניות", והיא מתקדמת בין אבני הלגו הפזורים על השטיח לעבר הפוף שבפינה. ואז בדיוק כשהמיקרוב ההוא שר Who's gonna drive you home tonight, האביב הזה רוכן לעברה ושואל בקול הכי נמוך שהצליח להוציא בחייו הקצרים, "לא באמת באת ללמוד איתי את לוח הכפל, נכון בובה?".

      נו, אבא, אז תיקח אותי לאביב או לא, הילדה ניערה אותי. איפה הוא גר האביב הזה? רטנתי לעברה. זה לא הוא, זאת היא, ענתה בקוצר רוח. אה, זאת היא? אוקיי, היא, בטח, יופי, יש לך חברה חדשה, ברור שאקח אותך אליה. אתם והשמות יוניסקס שלכם.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      (צילום: ארז מיכאלי)

      כמה פעמים צריך להסביר שגברים אוהבים דברים ברורים. שחור או לבן, כאן או שם, מכבי או הפועל. כשהדברים ברורים - בלי רמיזות, דקויות או סימנים - זמן עיבוד וניתוח המידע מתקצר ובעקבותיו זמן החשיבה, מה שמפנה לנו מקום לעבד ולנתח את התנועה של רונאלדו במגרש. אנחנו אוהבים גבול ברור שמפריד בינינו לבינם. או במקרה הזה לבינן. בעולם שבו משתנות בשירותים ציבוריים הולכות ונכחדות לאטן, היה נחמד אם לפחות השם הפרטי היה סוג של גבול, מעין גדר שתבהיר לכל אחד ואחת שוואלה, לא טעיתי, מה ששם הרגשתי זה נכון...זה לא גברת - זה אדון.

      שיהיה ברור, אנחנו בעד שוויון בין המינים. מוחלט. זה מוריד מאיתנו את העומס, וממילא 90% מהמשימות היומיות מבוצעות טוב יותר על ידי נשים. לא צריך מחקר אקדמי, מי שנשוי יודע. אבל את אותם השמות, נו, חלאס. יש לנו בערך תא זיכרון בודד במוח - השני יצא הרגע להפסקה - והוא מזיז את הכרס שלו בין ערימה של ניירת כדי לנסות לארגן לנו את החיים. כמו כל עובד מדינה טוב, הוא לפעמים קצת שרירותי, לכן גברים זוכרים מצוין, אבל רק את מה שחשוב להם לזכור. אני זוכר איך ישבתי עם אבא שלי בסלון ביתנו ביוני 1986 וצפינו בפליאה בסלאלום של מראדונה. הזיכרון כל כך חזק, שנדמה כאילו אנחנו עדיין בדקה ה-80 של המשחק. אבל תמיד אשכח שמדי יום שני צריך להקפיץ את הגדולה לחוג שחייה. אז פלא שרק ארבעה חודשים אחרי שהילד נכנס לגן אני זוכר שאופק הוא בן. או בת. לעזאזל.

      אילוסטרציה (ShutterStock , Kiselev Andrey Valerevich)
      (צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

      גם את השמות המאונגלזים אני לא ממש אוהב, אבל בעולם כל כך גלובלי ובמדינה שבה כל בנאדם שלישי הוא עולה חדש וכל בנאדם רביעי מחזיק באזרחות נוספת ומפנטז שהבן שלו ימכור למיליארד סינים משהו בעשר אגורות פר ראש, אני יכול להבין למה מסתובבים בינינו כל מיני אמי, דין או שון, ויש כאלה שבמקום רועי הולכים על רוי. ממש לא כוס הקפה השחור שלי. אבל גם זה לא פותר את עניין היוניסקס, גם להם יש כל מיני מיקי, כריס ואלכס, ושמות שלאורך הדורות החליפו זהות או התערבבו ליוניסקס.

      זה התחיל בסבנטיז עם דור ההורים שהחליט לשבור את תבנית החיים-שלמה-אלי או דינה-ברוריה-שוש, ולתת שמות מודרניים כמו מורן ועמית, ונגמר בשכנים שהתלחשו הבוקר ותהו מי אלה ה"עדי ועדי" שכאן גרים בכיף. זה לפעמים קצת מצחיק לראות איזה ז'לוב בגובה 1.90 מסתער עם המאג ואז המפקד צועק לו "ניצן, חדל אש", או לחילופין לגלות שדניאל, נביא מזוקן שנכנס לגוב האריות, התהפך עם השנים עד לחיילת בלונדינית ממשרד המילואים. מבט על הרשימה השמית של ההורים בגן מראה שפעם הגבול היה ברור: גבי, מיכל, אמיר, שירלי, אבי, ורד, בועז, יפעת, קובי, נועה, איציק, ענת. נכון שמובן מי הגבר בבית ומי זו שאומרת לו מה לעשות? אצל הילדים זה כבר הופך מופשט, וכמו באמנות מודרנית, אתה צריך שמישהו יסביר לך למה מתכוונים. נועם זה בן או בת? ושחר? וירדן? אגב, זה הגיע גם לתומר ואורן. אופיר, שי ויובל כבר מזמן צריכים להופיע עם ז/נ בצד.

      ילד וילדה בתמונת וינטג' (ShutterStock)
      (צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

      אני הולך לכתוב עכשיו משהו מאוד רפובליקני, כשזה שגם שרה פיילין הייתה מסכימה איתי עליו אחרי איזו מסיבת תה טובה: המדרון החלקלק הזה של שמות היוניסקס ממסמס גבול חינני ואולי אף נחוץ בין גברים לנשים. גלובליזציה היא אחלה, שוויון הוא ערך עליון וכולנו רוצים להיות מודרניים, אבל זה קצת מעיק להסתובב כל הילדות עם השם הסביבתי "אריאל הבן" או "אריאל הבת".

      אני אמנם קראתי לילדיי בשמות תנ"כיים-ישראליים לעילא ונעדרי כל בדל סיכוי ליוניסקס, אבל אני בהחלט מכין את עצמי נפשית לסיטואציה בה בעוד עשרים שנה בני יתיישב לצדנו בסלון, יחבק איזו ג'ינג'ית תמירה או שחומת עור חטובה, ובקול נרגש יודיע לנו: "אבא, אימא, חזי ואני מתחתנים". נו, באמת, עד לאן נגיע? ואז שנתיים אחרי זה נבקר אותם בבית היולדות, ואני אחבוק בעדינות את נכדי הקט. אבא, יאמר לי בני האהוב, אנחנו רוצים שתהיה הסנדק של אסתר בברית המילה. ואני כל כך אתרגש. אסתר, מתוק שלי. אסתריקה, תן חיוך לסבא.

      חיים של אבא (יח"צ , ארז מיכאלי)

      עוד בוואלה! גבר:

      חיים של אבא: ארז מיכאלי מנסה להתמודד עם העולם החדש שלו

      זו הפארטייה שלי: עולם הפוקר הלא חוקי מגלגל מיליארדים כל שנה בישראל

      ספיריטס: הפסיכי החביב שהקדיש את חייו לטבע המסוכן - עד שזה הרג אותו