פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      חיים של אבא: עילת קטינה

      בנות 9 אמנם לא בנות 16 אבל כבר יודעות משהו על העולם הזה ובנות 16 חושבות שאם הוא רציני ואם הוא רק רוצה, ייתנו כל כך הרבה. אז שמור לי עליה, על אור עיניה, שמור מקום בלב

      הנה דוגמה טובה לאפקט הפרפר: איזה אחד אייל גולן מבלה לכאורה עם כמה נערות כביכול, ואחרי כמה חודשים יושב איזה אבא בסלון ביתו ומתפתל במאמץ להסביר לבתו הגדולה מה זה קטינה ולמה סתם מסיבה היא הרבה יותר שמחה וחוקית ממסיבת חשק. הם אשכרה לומדים שם בבית הספר לקרוא ולכתוב, ועכשיו אני צריך ללמד הבנת הנקרא. ככה זה, בעידן מהפכת המידע, הבעיות של אייל גולן הן גם הבעיות שלי. במידה מסוימת.

      אני מודה, כבר בימים הראשונים של חשיפת הפרשה עברתי על צו איסור הפרסום. הגדולה קמה מהמחשב, התקרבה אליי ואני הבנתי שזהו, גיים אובר, המאמץ התקשורתי הצליח, כל הטוב, הרע והנערה הזה נכנס לתכנית הלימודים של שנתון 2004 במסגרת החינוך הבלתי פורמלי. היא שאלה אותי מיהו הזמר המפורסם והמפוקסל, והכניסה אותי למצב של "אה כן, יש עוד כמה דברים ששכחתי לספר לך על החיים".

      אייל גולן מופיע בבר מצווה לאחר שחרורו ממעצר הבית (טל אנגלנדר)
      אייל גולן, לכאורה (צילום: טל אנגלנדר)

      זה קורה לנו מדי יום, העניין הזה של לספר להם על החיים, אבל במקום לגלות להם את הסוף של העלילה בחמש דקות, אנחנו חותכים את זה דק-דק לטלנובלה שלמה וקוראים לה ילדו?ת. הבעיה היא שאנחנו כבר מזמן לא בעידן של ערוץ אחד ושלושה וחצי עיתונים כמו בשנות ה-80, בהן מספיק שהיית מקפיד לרדת מדי אחר הצהריים לשחק כדורגל והופ פספסת את מלחמת לבנון.

      אנחנו הורים דיגיטליים לילדים ננו-טכנולוגיים, שלא מסתובבים עם אסימון בשרוך אלא פותחים חלונות במחשב כדי להתאוורר קצת. צאי אל החלון? צאי מהחלון. אבל אי אפשר במקרה הזה, "הזמר המפורסם" בפול ווליום מסביב. השם עמד לכולם על קצה הלשון. טוב, אולי זה לא המשפט הכי מוצלח לתיאור העניין הציבורי.

      אז במקום לדחוק בה להתרחץ ולסדר את התיק, לקחתי פאוזה משפטית ובציון אמירית עממית סיפרתי לה מי הזמר, על מה כולם שרים ולמה לאנשים מבוגרים אסור לבלות עם נערות שמבוגרות ממנה בארבע-חמש שנים. קיוויתי שכאן ההתמחות שלי במשפטים נגמרה, אבל במהלך השבועיים האלה הפכתי מסטז'ר פיון לפרקליט המדינה.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      בשנות ה-80 מספיק שהיית יורד לשחק כדורגל בשכונה והופ, פספסת את מלחמת לבנון (צילום: ארז מיכאלי)

      עברו כמה ימים, הילדה חזרה מהחוג ועמה אחת החברות. הן התקרבו אליי וה"כן, קחו לכם חטיף מהארון" כבר כמעט יצא לי מהפה, כשפתאום החברה שלה שאלה אותי, "למה הם מתכוונים כשהם אומרים שהזמר שכב?". במקרה כזה החפיסה נחתכת לשתיים: לחשוף אותם לשיט של העולם או להכניס אותם לתוך בועת לה-לה-לנד. זה תלוי בעיקר בילדים. הילדה שלי והחברה ההיא שלה הן מהסוג שרוצה להיחשף ולדעת, ואני בעד. בגילם גם אני הייתי כזה. רק שגם המינון והתוכן חשובים, ועכשיו אני על דוכן העדים, וצריך להסביר איך פעולה יומיומית הכרחית כמו "לשכב" מקבלת משמעות מסתורית שכזאת.

      שמרתי על פני פוקר, החלטתי לשמור על קו ההגנה ועניתי בכלליות שמאשימים את אייל-לכאורה-גולן וכמה מחבריו-כביכול שבילו עם כאילו מעין בחורות צעירות למראית עין בלבד ואסור היה להם, כי הם אנשים כאילו מבוגרים והן נערות רכות בשנים, ושזה לא מוסרי ולא חוקי. מרוצות? עכשיו לכו לשחק שבץ נא ותנו לי לחשוב בשקט איך סוגרים את המינוס.

      אובג'קשן. הן שאלו את שאלת השאלות – למה? השארתי אותן רגע בהולד וגיגלתי כדי לבדוק בדיוק מה אומר החוק על המצב הזה, בתקווה שקצת פלפולים משפטיים יעייפו אותן, ישלחו אותן למרוח לק ויאפשרו לי להתנתק מהפרשה עד הדייט הבא שלי עם ברוך קרא בהמשך הערב. הסברתי לחברה שסעיף 346 (א)(1) לחוק העונשין קובע בערך ש"בילוי" עם נערה אסור גם אם היא מסכימה ושאסור למבוגר "לבלות" עם נערה בגיל 14 עד 16 שאינה נשואה לו. מה הבנתן? שבגלל שהן מעריצות אותו הן רצו לבלות איתו ועם החברים שלו. וזה מותר? לא, כי הן צעירות מדי ואסור גם אם הן רוצות מאוד. יופי. עכשיו רק צריך לספר את זה למעריצים שחיכו לו מתחת לבניין, אבל אני האחרון שרוצה לפגוע באופן כלשהו בחוסן הלאומי, ובכלל אנחנו חיים בעידן שבו רק האמת המשפטית היא האמת היחידה אז למה בכלל לצעוק "המלך הוא עירום" כשאין לי שום תשתית ראייתית.

      ה-346 (א)(1) לא עשה את העבודה, וכבודה המשיכה ללחוץ בחקירה חוזרת. כיעקב וינרוט בהתהוות היה לי קל לפרש לחברה שלה את המונח המשפטי "בעילת קטינה", והסברתי שעילה זו בעצם מילה נרדפת לסיבה, נימוק, תירוץ, ומכיוון שבמסיבות האלה הם בילו עם נערות צעירות, קטינות, אז הם נעצרו בעילת קטינה. יש לי את הגב של אבשלום קור בעניין הזה.

      עו"ד ציון עמיר בהארכת מעצר של דני ביטון וצחי אסולין. בית משפט השלום תל אביב. נובמבר 2013 (דרור עינב)
      כל הורה הפך בעל כורחו לציון אמיר עם גוגל (צילום: דרור עינב)

      אחר כך המציאו לפרשה את השם "משחקי חברה". נו מה, אתם רציניים? לא מספיק שחצי מההורים שומרים על זכות השתיקה והחצי השני מנסה להסביר מה זה טיעונים לעונש, עכשיו גם השם הזה שמאותת לילדים, אולי תשאלו את אבא ואמא אם שיחקו שם בהשחלת נר לבקבוק?

      טכנולוגיה היא טכנולוגיה, רק אופן השימוש בה הופך אותה לטובה או רעה. ילדים לא צריכים לחיות בבועה, כי ככה שום דבר לא יתפוצץ להם בפרצוף. אבל בעידן של האדרת סלבס, תקשורת צונאמית ופורנוגרפית שמקרינה בלופ תמונות של קברי אחים בסוריה, וילדים שנחשפים לכל זה כל יום במינונים שונים, ההורים של היום חיים באולפן פתוח שבו הם פרשנינו לענייני משפט ופלילים, צבא וביטחון, כלכלה ובריאות, ועוד כמה תחומים בחיים שמשודרים בפריים טיים ומאביסים את האפליקציות השונות שהילדים החזיקו הרגע ביד. הם רואים, הם שומעים, הם שואלים, והתמרון הזה בין הרצון לשמור על תמימותם עוד קצת, לבין הרצון להכין אותם לחיים האמיתיים הופך קשה יותר ויותר.

      והגדולה שלי בדרך לשם, ואני אהיה חייב לשרטט לה בקווים ברורים מאוד מהו הטוב ומהו הרע, כי היא הנערה. אלוהים מרחם על ילדי הגן, הם עדיין חיים בין אבירים לבובות, אבל על השאר כבר מזמן לא. ילדות בנות תשע וחצי הן אמנם עדיין לא בנות 16 אבל כבר יודעות משהו על העולם הזה, וילדות בנות 16 חושבות שאם הוא רציני, ואם הוא רק רוצה, תמורת מילה אחת, ייתנו כל כך הרבה. מה יש להגיד. רק שמור לי עליה, על אור עיניה, רק שמור לי עליה, שמור מקום בלב.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      ההורים של היום חיים באולפן פתוח שבו הם פרשנינו לענייני משפט ופלילים (צילום: ארז מיכאלי)

      עוד בוואלה! גבר:

      חיים של אבא: ארז מיכאלי מנסה להתמודד עם העולם החדש שלו

      ספיריטס: ברוס לי - האיש שרצה שכולנו נהיה כמו מים

      אשת הכדורגלן שמגמנת בעירום אבל מקפידה ללמוד משפטים