פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      השניצל שדפק אותי

      אחרי שנים של סבל בצלם של גברים ישראלים, אלה החליטה לנסות אוסטרי. סבתא שלו לא הייתה טבחית של היטלר והוא מת על ישראל. עבורו, נשים ישראליות הכי יפות. אוסטרי, לכו תבינו

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      (צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

      אחת וחצי בלילה . אני פוקדת את ה-AMPM. המוכר מהנהן. נהיינו באדיז, אני והקופאי. הוא כבר מכיר אותי בשמי ויודע בדיוק מה אניח על הדלפק: הר של עוגיות שוקולד מהסוג הדלוח ביותר. כן רבותיי, שוב זרקו אותי. זהו יום חגו הרשמי של שומן הטראנס. אבל, טוקבקיסטים יקרים, אתם יכולים להיות רגועים. לא אפצח כאן שוב במונולוג על כמה שאני שונאת אתכם, ומה בכלל עשיתי לכם או מתי כבר תואילו בטובכם למות. לא ולא. תתפלאו לדעת שהפעם, רק הפעם, אתם לא אשמים.

      אחרי שנים של סבל בצלם של גברים ישראלים, החלטתי לנסות את מזלי עם אוסטרי. כן, גוועלד, אוסטרי. אל תסתכלו עליי ככה, לאחר בירור מעמיק בנושא, מסתבר שסבא שלו כלל לא שירת בצבא וסבתו לא הייתה הטבחית האישית של היטלר. הוא עצמו אפילו מת על ישראל ואף מקשקש ממש קצת בעברית. עבורו, הגיהנום החם והמהביל שלנו הוא גן עדן והנשים הישראליות הן הכי יפות. אוסטרי, נו, לכו תבינו.

      נפגשנו לפני כמה שנים בדרום אמריקה. דמיינו לכם את כל הקלישאות החיצוניות שאתם מכירים על אירופאים: גבוה כמו עמוד חשמל, גוף של אל, עיניים ירוקות ענקיות, שיער זהוב כמו עשרות שדות תירס וחיוך שעושה לי אולקוס. נפלתי חזק.

      נפלאות הפייסבוק גילו לי שהוא משוטט לאחרונה בארץ במסגרת העבודה, אבל השנים שעברו והקילוגרמים שנוספו מנעו ממני ליצור קשר עם פרינס צ'ארמינג. כאילו הוא זוכר אותי בכלל. הגורל דווקא חשב אחרת ותל אביב, כך מתברר, היא חור קטן מאוד. נתקלנו זה בזו לגמרי במקרה ולא רק שהוא זכר, הוא גם זיהה אותי מקילומטרים. תוך דקות התאדו להם תאי המוח שלי והפכתי מטופשת למדי, מהסוג המצחקק שאני בימים כתיקונם לא מסוגלת לסבול. "יש לו ריח של גשם", אמרתי לחברה הכי טובה שלי. "את ממש סתומה", היא ענתה לי. היא צדקה.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      (צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

      לא אשקר. היה כיף להסתובב ברחובות עם הבלונד הזה. כל פאשניסטה סוג ז' נשאה אליי מבט סטייל "סחתיין עליך אחותי". קפה הוביל לבירה, בירה הובילה לארוחת ערב, שהובילה לסרט שהוביל אותי לחשוב על שמות לילדים. ואני שונאת ילדים.

      ארבעה דייטים והוא אפילו לא מנסה להיכנס לי לתחתונים. ידעתי שבסוף החודש הוא חוזר למשכנו הקריר בעוד אני נשארת למות כאן מחום ומכם, אבל בשלב הזה כבר הייתי לחלוטין שבויה בתוך הטפשת הזו, מזמזמת לעצמי להיטי גלגל"צ עלובים מהאייטיז, בטוחה שהיונה שזה עתה חירבנה עליי בסך הכל המטירה קצת אבקת מלאכים שנרקחה מדמעות של חד קרן.

      הוא לא היה רק יפה. הוא היה מאלה שמשתפכים שעה על הסרט החדש של ג'ים ג'רמוש, שהגיע לדייט השני עם ורד, קרא כל ספר אפשרי וגם שולט לחלוטין באקטואליה. כן, היה שווה לשרוד שנים ארוכות של בגידות, אטימות, זלזול, וציפיית נצח ליד טלפון שלא מצלצל אף פעם. חשבתי שזכיתי בפיס.

      הנקודות השחורות החלו לבצבץ על עולמי החדש והוורדרד אחרי שבועיים. אני מודה שלשמוע עשרים פעם ביום שאני יפה זה תענוג לא מבוטל, אבל תאמינו או לא, גם זה נמאס בשלב מסוים. הוא היה משאיר לי שירים קצרים על השיש, מסמס לי כל שלוש דקות ומתפייט בכל דייט. לא האמנתי שיגיע השלב הזה, בו אתגעגע למנטליות הישראלית החדה, זו שאפשר בקלות לבלבל אותה עם חוסר סבלנות על אף שבפועל מדובר על חתירה לאמת, בלי בולשיט, בלי תפאורה משגעת. פתאום הבנתי שהוא מדבר ואני בעיקר שותקת, מפחדת לקלקל את מה שעשויה להיות אהבת חיי.

      היו דברים שהוא לעולם לא היה מסוגל להבין, כמו למה אני עובדת כמו חמור אבל מרוויחה כמו אוגר, או איך החיים כאן הם מאבק הישרדותי יומיומי ומתיש. לזכותו ייאמר שהוא ניסה להקשיב על אף שהנאיביות שלו הייתה מרגיזה לפעמים. למרות זאת, לראשונה בחיי ניסיתי בכל כוחי להתמקד בצד החיובי. חודש עבר והוא האריך את שהותו כאן בשבילי. איי שולד בי סו לאקי.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      (צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

      ואז הוא כבר היה חייב לחזור. בכיתי כל הדרך לשדה התעופה. הוא הרגיע אותי שנפגש ממש עוד חודש, הרי התחלתי לחסוך כל גרוש אפשרי עבור טיסה לוינה. אוכל? סתם משמין. אוטובוס? אני כבר אלך ברגל. חשבון חשמל? הרבה יותר רומנטי לאור נרות. כשאגיע לבקר אותו כבר נחליט מתי תהיה הפעם הבאה ואיך נשרוד את החיים בפער של ארבע שעות טיסה. יש לנו אהבה והיא תנצח או שקר כלשהו אחר.

      הוא חזר לשטרודל שטראסה, אני לאלנבי. הוא לגם ספלי מוקה לאטה עם קצפת בבתי קפה יוקרתיים, אני קניתי תחתונים במבצע. אבל תמיד היה לנו הסקייפ. אחרי שבועיים הוא התעניין בנוגע לטיסה שלי. הסברתי לו שהעבודה והכסף ועוד מעט, עם קצת רצון וקצת יכולת האוסטרי יזכה בתרנגולת. אז מה אם לתרנגולת יש אוברדראפט גבוה יותר מהרי האלפים שלו. בימים שבאו אחר כך שיחות הסקייפ הפכו קצרות יותר והפיוטים תומצתו. טוב, חשבתי לעצמי, כמה שירים אפשר
      לכתוב על אלה ברדק.

      שום דבר לא הכין אותי למייל הלקוני שקיבלתי למחרת. "הכרתי ישראלית באתר היכרויות. היא רוצה לבוא לבקר. אני לא יכול להבטיח כלום. אבא שלה עובד באל על, הטיסות מוזלות. Happy Thoughts, מרטין". לא שירים, לא כינורות ולא זיבי. חדי הקרן מקודם? נגחו לי ישר בבטן. חלילה לי מלהתבאס חברים, הרי מרטין טרח במיוחד לאחל לי מחשבות שמחות. אני איחלתי לו כיני ערווה. זה הדבר הכי שמח שיכולתי לחשוב עליו.

      אף גבר ישראלי לא כתב לי שיר או חיכה לי עם ורדים ומאידך אף ישראלי לא הצליח או טרח לבצע להטוט רגשי מוצלח שכזה, שהותיר אותי מפורקת לחלוטין. אני יודעת, תגידו שזה מגיע לי. בכל זאת, אם יש משהו שגרם לי להעריך את הכנות הלא מתאמצת שיש לנו כאן, את הישירות, הנגועה לעיתים בבוטות. כל גבר ישראלי שאי פעם סיים איתי את ענייניו, לא גיבה את הטיעונים בגינוני נימוס מביכים ומזויפים כל כך. ישראלים, אוסטרים או אינדונזים, בויז וויל בי בויז. האמת קשה וכואבת, אבל היא, בהחלט עדיפה בסופו של דבר על זיוני שכל פואטים. היה שלום, ותודה על השניצלים.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      (צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

      עוד בוואלה! גבר:

      אלה ברדק עצבנית: שלום שלום ואל תבוא לי עם קונדום

      גו אנדר: האוסטרליות הכי לוהטות - חלק 2

      ספיריטס: הרוצח עם צלב הקרס על המצח חוגג 79 בכלא