פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      שאימא שלך תעשה לך ילד

      אתם לא חוזרים לטלפונים, לא שטפתם צלחת בחיים ואוי לנודניקית שתפריע לכם באמצע הפרו אבולושן אבל כולכם בטוחים שתהיו אבות נפלאים. אלה ברדק לא רוצה שתעשו לה ילד. או ההפך

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      (צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

      שום דבר טוב לא יכול לצאת מהערב הזה, חשבתי לעצמי בדרך הביתה. שם לפחות מחכים לי. כלומר, חתול אנטיפת ושידורים חוזרים של "שובר שורות". הוא לא התקשר. עברו שלושה ימים, אבל היי, מי סופר. אני גם לא זו שמסתכלת בוואטסאפ כל דקה, כדי לבדוק מתי הוא מחובר. זו לא אני ששקלה לפרסם תמונה עסיסית באינסטגרם, רק כדי שהוא יקנא או יתגעגע, הזבל.

      אבל כאמור, לא מדובר בי, אלא בגרסת 0.01 שלי, שגורמת לבאגים חמורים במערכת ההפעלה בכל פעם שאיזה דביל שוכח להתקשר. על הספסל מתחת לבית אני רואה מישהו עם שיער כמו שלו. גם חולצת הפלנל הזו נראית לי מוכרת. רגע, זה לא הוא? כן, זה הוא. בדייט סוער עם מישהי אחרת. מתחת לבית שלי. בלי שמץ של בושה. בן זונה. חדל אישים. מתחת לבית שלי, ראבאק. יש לי שתי אופציות: לעורר מהומת גיהנום שתהרוס לו את הערב ותביא לאשפוז שלי, או לתת לו את מה שנהוג לכנות בתרבויות עתיקות - מבט המוות. אופציה ב' מזמינה הרבה יותר. וכך נעצתי במנוול את המבט המפורסם. למחרת אני מתעוררת למראה סמס פתטי ומתומצת: "מצטער. לא ידעתי איך". אני אגיד לך איך, דושבאג, בטח לא ככה.

      הידיד שבחר להכיר לי את האפס, מתורגל היטב במצבים כאלה. הוא יודע שאני מגיעה אליו כדי לייבב ולשאוב כמה שיותר סופרלטיבים שקריים, בעיקר עד כמה שאני כוסית ונהדרת. בסדר הזה, כוסית. ונהדרת. "את כוסית! את נהדרת!", הוא מדקלם יפה את החומר. "אני גם חכמה!", ייבבתי, "יש לי ציצים גדולים, למען השם", שברתי את שיאי הפאתטיות של עצמי, "מה עשיתי לכם רע, מה כבר ביקשתי?". זהו, אין עלובה ממני. גם כן הישג.

      הוא, בתגובה, בחר לגשת ישר לעניין: "תראי, יש את הבעיה הזו שלך. אולי זה הבריח אותו". הבעיה. כמעט שכחתי. אני יודעת מה אתם חושבים. אז לא, אני לא אובססיבית. לא נוחרת, לא מתה להתחתן, לא מבלבלת את המוח וכן סולדת מקיטש. לעזאזל, אני אפילו חולה על כדורגל. בעולמכם הצר והסתום אני, מה שנקרא, בחורה סבבה. "הבעיה" לעיל, היא שאני לא רוצה ילדים.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      (צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

      כן, מה ששמעתם. לא רוצה ילדים. לא מתחברת. לא כרגע לפחות. זה הכל. ואם חשבתם שמדובר בעניין שולי אז מסתבר שמשטרת הצדק שלכם דואגת להעביד נשים כמוני שעות נוספות. הידיד ההוא פגע בול כמובן. מבירור מעמיק עם הדוש, זה אכן מה שגרם לו לנוס על נפשו ולהעניש אותי בציפיית שאול. חוץ מהעניין הזה של הילדים, אני מקסימה, הוא טען בפניו. תמות רגע.

      לצקצוקים הללו ציפיתי מהחברות שלי, לא מכם. כבר התרגלתי לזה: "מה, לא בא לך להיות אמא"? (לא), "תראי איזה חמוד!" (בהשוואה לאיווט ליברמן?), "את לא פוחדת להישאר לבד?" (כמו כולם, ממתי זו סיבה להביא ילד?).

      הדוש לא היה היחיד שהחמיץ פנים לשמע ההצהרה הזו שלי, וודאי לא היה היחיד שהוכיח, לפחות לעת עתה, שאני צודקת. ילד? בטח, זה מה שחסר לכם עכשיו. איתו בטח תדעו להתמודד. היה גם את הטמבל איתו הייתי שנה וחצי יותר מידי, שנהג לנדנד על ילד אבל הקפיד להתחמק מההשלכות. זה שהדירה שלו נראית כמו הכלאה בין הביוב של צבי הנינג'ה למתקן הכליאה של סאדאם חוסיין, שבקושי סוגר את החודש ולא שטף צלחת מימיו. הוא נורא רצה ילד. "אני לא רוצה אותו כל הזמן", שיהיה קצת עם האמא וקצת איתי", הוא ירה לעברי וודאי חשב לעצמו כמו תמיד כמה הוא מגניב. הוא גם הציע לי להיות האם הזוכה. שמחה כזו לא נראתה מאז שחרור אושוויץ.

      "עם הגנים שלך", הוא אמר, "הטעם שלך במוזיקה, השכל שלי, החינוך המשותף של שנינו, יהיה ילד אדיר". אלא מה? שהטמבל היה איתי חצי שנה ולא העז להעלות על בדל שפתיו את עניין המגורים המשותפים. בסדר, לא מתה על חתונות. אני נראית זוועה בלבן. לא בא לי למשכן את חיי תמורת ערב של קבבונים בטחינה ומשרוקיות פלסטיק, אבל האם זה יותר מידי לבקש שלפחות תגור איתי לפני שאתה זומם לעבר לי את הצורה?

      אישה בהיריון מבשלת (ShutterStock)
      (צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

      אני יכולה לדבר שעות על הסיבות שבגינן החלטתי שאני לא רוצה ילדים. בניגוד לקלישאה הרווחת, היו לי דווקא הורים נהדרים, אבל אני מכירה בחסרונותיי. לא פשוט להחזיק ילד במדינה הבלתי אפשרית הזו. אני קצת בכיינית וקצת דכאונית, הרבה חולנית וגם היסטרית. אם אני עושה עכשיו ילד, סביר להניח שאשכח אותו בסופר. אני בקושי מתמודדת עם החול של החתול והאוברדראפט. אם מתעלמים מהגנטיקה ושוכחים לרגע מהפחדים שלי, הסיבה האמיתית היא שמעולם, לא הרגשתי מספיק בטוחה אתכם.

      הרי אם אין לכם את הביצים והאומץ להודיע לי שנגמר, אם אתם בין כה וכה בטוחים שהשמש זורחת מהישבן השעיר שלכם ואתם מתת האל הנפלאה למין הנשי, אם אין לכם סבלנות אליי ככה סתם, בבוקר, כשאני בטרנינג ובמקרה רוצה חיבוק, אם אין לכם שום כוונה או רצון להראות לי שאתם כאן כדי להישאר, איך תסבלו אותי הורמונלית, שמנה ורגזנית במשך תשעה חודשים, עם שינויי מצב רוח שלא ברא השטן? מה יהיה אחר כך כשיורש העצר הצרחן שלכם ינחת בעולם ותצא לו שן באמצע הקלאסיקו?

      אתם יכולים להמשיך לקבוע שאני אנוכית, לשפוט אותי על הרצון ללכת "נגד הטבע". להתבאס עליי שהעזתי לנפץ לכם את בועת הבורגנות והשניצלים המושלמת. אז לא, עד שלא תתבגרו - לא רוצה לעשות לכם ילד.

      אילסוטרציה (ShutterStock)
      (צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

      עוד בוואלה! גבר:

      השאפות של מרוץ הלילה של נייקי בתל אביב

      חיים של אבא: באיזו קלות הופכים אותך לגבר מכה פוטנציאלי

      פליפ פלופ: צעד קטן לפוקר, צעד קטן עוד יותר לישראל