פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      חיים של אבא: סתום את הפה

      גברים הם מגרסת מזון ולא בטוח שהמשפט "תראו איזה יופי אבא אוכל" הוא מחמאה. אמנם אתה משמש דוגמה וגומר הכול מהצלחת שלך, של אשתך ושל הילדים, אבל רק דבר אחד ימנע ממך לגמור את החגים כמועמד לצנתור

      איש לועס המבורגר (ShutterStock)
      גברים, ואבות בפרט, הם מגרסת מזון בעלת קיבולת לא מוגבלת (אילוסטרציה: ShutterStock)

      אתה יושב עם המשפחה במסעדה, המנות מוגשות לשולחן, יפות וריחניות, אתה מתחיל לשאוב את האוכל, ואחרי שלוש דקות שומע את הילדים מצייצים "די, אנחנו שבעים", ומגלה שעל הצלחות שלהם נותרו גבעות של שניצל וצ'יפס והררי פסטה. המוח מעבד את המידע בעשירית שנייה ומפקסס לך שאתה מאבד עשרות שקלים שילכו לפח ביחד עם המנות המגרות האלה. חבל. אתה ואשתך מנסים לשדל עם "אולי עוד קצת, זה ממש טעים", ואחר כך לאיים עם "תאכלו עוד, אחרת אין קינוח", ואחרי שהם מורידים עוד סנטימטר מההר, כולם מביטים בך ושותקים. אתה יודע שגבר צריך לעשות מה שגבר צריך לעשות, גם אם באנגלית זה נשמע טוב יותר.

      אנחנו פח זבל. המטאפורה קצת קיצונית אבל זאת המציאות, בטח בתקופת החגים. גברים, ואבות בפרט, הם למעשה מגרסת מזון ניידת בעלת קיבולת לא מוגבלת וללא צורך בחיבור לחשמל. בימי חול אנחנו אוהבים לאכול, אבל בחגים זאת באמת חגיגה. הבעיה בימים הנוראים האלה היא שכשאתה מתיישב לארוחה משפחתית, אתה באמת אוכל ארוחה משפחתית.

      מסעדה (ShutterStock)
      כולם יודעים מי הולך לגמור את האוכל מהצלחת (צילום: ShutterStock)

      אני מנסה לשווק את עצמי לסביבה כאיש המקפיד על בריאותו ומתעמל באופן קבוע. הנה, בחודשים האחרונים הפסקתי לאכול את הבצק בסוף של הלאפה ויש לי רשימת עדי הגנה שיספרו שראו אותי רץ באופן קבוע. נערכתי היטב לחגי תשרי בהם כולם מתכנסים אחת ליומיים בערך כדי לאכול ארוחת שש מנות, והחלטתי שכדי לשמור על הפיגורה אני אצמצם את כמויות האוכל בארוחות החג מהמון להרבה. הבטחתי לשמור על משמעת עצמית, ולתת לילדים להתמודד בעצמם עם האתגר המהביל שמחכה להם בצלחת. הקונספציה קרסה. ככה זה כשיש סעודת חג אחת לשש שעות, ובין לבין יורדים על הסירים בשישי-שבת. כל מה שתכננתי ירד לטמיון במורד הגרון יחד עם הרבה אורז, תפוחי אדמה ועוף צלוי היטב.

      הקלישאה "אם לא תאכל – לא תגדל" נכונה, רק שאנחנו לא מממשים אותה, ואוכלים, וגדלים, והגוף יוצר בליטות וזוויות שלא הכרנו. זה קורה גם במשפחות הכי שבעות, והקורבנות הם בעיקר אבות לילדים קטנים, כי אלה שהם הורים למתבגרים דווקא נהנים ממעבד מזון חלופי עצבני אבל מאוד אמין. אז אתה מוצא את עצמך מ?ת?ח?ז?ר על השאריות של המשפחה, מחליף צלחת בצלחת, הלסת עובדת על טורבו, אגלי זיעה מבצבצים על המצח, הנשימה כבדה, הראייה מעורפלת, כל הדם זורם לקיבה, והרהורים על הגדלת הפרמיה של ביטוח החיים מתגנבים ללבך יחד עם עוד קצת כולסטרול. אתה מגיע מחודשי הקיץ רזה ושזוף ויוצא מתקופת החגים כמועמד לצנתור.

      איש שמן רץ (ShutterStock)
      רצים, מתאמצים ובסוף אוכלים אותה (צילום: ShutterStock)

      לא בטוח שהמשפט "תראו איזה יופי אבא אוכל" הוא מחמאה. אמנם אתה משמש דוגמה ומופת וגומר הכול מהצלחת שלך. ושל אשתך. ושל הילדים. אבל מה בדיוק חיובי פה? אנחנו רוצים להיות אמריקה, אבל איש לא רוצה לראות את ילדיו לובשים אוהל 11 בתור מכנסיים ויושבים ב"וונדי'ס" לפרק שלושה המבורגרים כשבלון חמצן מחובר להם לאף.

      איך הגענו לצריכת היתר הזאת? לקפיטליזם המזון החזירי הזה? איך הפכנו למכשיר יעיל כל כך לפינוי שאריות אוכל? אנחנו אשמים, כמובן. לא חסרות סיבות. זה טעים. יש הרבה מזה על הצלחת. יש מקום לזה בבטן. האוכל מנחם, מרגיע, ממלא. הטפות הילדו?ת על "ילדים רעבים באפריקה" נצרבו לנו בתודעה. חלק מאיתנו ספג את ההשפעות הפסיכולוגיות של הדור-שני-של-משהו-טראומטי-מהעבר, אז חבל לזרוק. ובכלל, לא הכול אפשר לארוז לדרך או לשמור במקרר, אז אכול ושתה היום כי מחר, אה, ובכן, נעשה אותו דבר.

      טוב, אפשר לבנות פה תיאוריות על זה שמדובר בעצם ברצון שלנו לתת למשפחה הרגשה שהנה, אבא דואג לסדר את העניינים ונשאר מאחור לנקות את הבלגן, או אולי לשדר באופן סמוי לגברים האחרים בשולחן שהלו, יש פה זכר אלפה שלא נרתע ממשימות כבדות משקל, ייתכן שאנחנו מנסים להוכיח לנשים שיש משהו אחד שאנחנו כן מסוגלים לעשות כמו שצריך וביסודיות, ויכול להיות שאנחנו סתם מבינים את מקומנו בשרשרת המזון המשפחתית ונשארים ללקט את הפגרים. אבל ברור שמדובר פה בהעברת סמרטוט על המצפון, כי אבא'לה, כל מה שאתה צריך כדי להפסיק לאכול את הלב זה לסתום את הפה.

      המבורגר (ShutterStock)
      חלאס עם התיאוריות, פשוט תשלוט בעצמך (צילום: ShutterStock)

      עוד בוואלה! גבר:

      חיים של אבא: ארז מיכאלי מנסה להתרגל לעולם החדש שלו

      אגו הוא מרכיב הרסני בפוקר, אל תיתן לו להרוס לך יד מופרעת כזאת

      הענק שאמריקה אוהבת לשנוא והוא מת על זה