פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      חיים של אבא: יותר עתיק מירושלים

      בטיול המשפחתי לירושלים הבין ארז מיכאלי כמה אמיתות כואבות. מבחינת הילדים שלו, מבוגר שאינו אבא = איש מעניין שלומדים ממנו. מבוגר שהוא כן אבא = זקן שממלמל עצמו לדעת

      ירושלים 7 - הכותל המערבי (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      (צילום: ארז מיכאלי)

      בהזדמנות חגיגית זו אני רוצה להודות לדוד המלך, לשלמה ובוניו, לרחבעם ושות', ולכל מייסדי, מחדשי, משפצי, כובשי ומשדרגי ירושלים בירתנו הנצחית. תודה על המקומות הקדושים, הבניינים המפוארים, ההיסטוריה הארוכה והמפותלת, ההווה הלא ברור והעתיד שעוד יקרה, על אור היקרות שקורן מאבני העיר, על הפסיפס האנושי המרהיב, תודה רבה על שלושים אחוזי לחות יציבים ותודה גדולה אחרונה לחברים מגבעת יערים שה?לינו אותנו. תודה. חסכנו חופשה בחו"ל. מי צריך לבזבז אלפי דולרים ולהידחק בנתב"ג עם עשרות אלפי ישראלים רק כדי לפגוש אותם שוב בצד השני של הים התיכון, כשאפשר לנסוע שעה לכיוון דרום מזרח, לטפס לגובה של 750 מטר, ולקבל נפש הומייה ישר ללבב פנימה בפחות מ-700 שקל, כולל דלק ומעבר בדיוטי פרי של מחנה יהודה.

      בכל פעם שאני עולה לירושלים הסינדרום מתחיל לעקצץ. לא הייתי גר בה דקה, אבל הייתי שמח לטייל בה מדי יום. אז סידרנו לעצמנו פינאלה לחופש הגדול, יומיים בעיר, כדי להזכיר ליהודים הקטנים שקרו פה כמה דברים לפני שהוקמו מקדשי עזריאלי. ההיסטוריה והיופי מסנוורים, הרי כל אבן כאן היא סיפור. ואני אוהב לספר. לקח לי קצת זמן להבין את מוסר ההשכל.

      ירושלים 3 - ילד בכותל המערבי (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      (צילום: ארז מיכאלי)

      ישבנו על הכיסאות במצודת דוד. הגדולה לידי, החיזיון האור-קולי התחיל, ואני גם. הנה כאן דוד המלך כובש את יבוס, אני לוחש לה. עכשיו הבבלים הורסים את בית המקדש, אני מתרגם את המראות. פה מראים את הרומאים כובשים, ציינתי באוזניה. וואו, איזו גרפיקה. שיואו, תראי את האורות על החומות, איך זה משתלב יפה עם המוזיקה. "בסדר, בסדר", היא סיננה. אוקיי, שחרר, יש לה עיניים ואוזניים, תן לה להבין לבד, לספוג את החוויה ולשאול שאלות, אחרת כל מה שהיא תזכור מהחיזיון זה אותך. לא מספיק החריבו פה, אז גם את המצגת המפעימה הזאת להרוס? היא ילדה חכמה, ה"מצוין" היחיד בתעודה שלה היה בתנ"ך, סמוך עליה. אז סמכתי. בטח עכשיו יותר ברור להם על מה אנחנו נלחמים פה.

      למחרת הצטרפה עוד משפחה לשבט וחרשנו את העיר העתיקה. אשתי פתחה את הבוקר בהסבר על הבטחת העיר לאברהם אבינו, אבל כשהחברה של הבת שאלה אותה "מי הס?פ??ר שלך?" - לך תבין לאיזה כיוונים רוח הקודש מעיפה ילדות בנות תשע - הבנתי שצריך לשנות אווירה, ואין כמו שאלות קלילות ומאתגרות כמו מיהו ראש הממשלה הקבור בהר הזיתים ומאיזה שער של העיר העתיקה נכנסו לוחמי הצנחנים במלחמת ששת הימים, כדי להפוך את הדרך לכותל למעניינת ומבדרת.

      בשער ציון הראנו להם את סימני הקליעים ממלחמת העצמאות והם הביטו בנהגים שמנסים לתמרן החוצה בלי לדרוס תיירים; כשאשתי הסבירה להם על הקארדו הם הקשיבו באיפוק יפני מהול בנימוס אירופאי ובסוף שאלו אם באמת חייבים לעצור כל שלושים מטר; בזמן שסיפרתי להם על בית כנסת החורבה הם לעסו נקניק קבנוס באדישות. מה לא בסדר עם הילדים האלה?

      ירושלים 4 - המוזיאון לתולדות ירושלים בימי בית ראשון (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      (צילום: ארז מיכאלי)

      בדרך לכותל עוצרים במוזיאון לתולדות ירושלים בימי בית ראשון שבעיר העתיקה. לכאורה המקום הזה אמור להיות מרתף אינקוויזיציה לכל מי שמתחת לגיל 18, אבל להפתעתנו הם היו כל מה שרצינו שיהיו. המדריכה החביבה רננה שבתה את לבם, והם הקשיבו, ענו, שאלו והתלהבו. טוב, לילדים יש נטייה מוזרה להתנהג בחביבות ולשתף מיד פעולה עם אנשים שהם לא ההורים שלהם, אבל זה כבר היה בוטה מדי, מעליב אפילו. איך זה שהיא מסבירה להם על הכתב העברי העתיק והם מרותקים כאילו דנה פרידר בכבודה ובעצמה יצאה מהטלוויזיה ומדברת אליהם, וכשאני מציין איזו אנקדוטה על מסעות הצלב הם ממסמרים לי את החשק לדבר?

      הבנתי שכנראה עשיתי משהו לא בסדר כשהגענו לכותל והקטנצ'יק נשען על הקיר, נגע באבנים ושאל "אבל איפה הכותל?". ביציאה מהרחבה החלטתי להרחיב קצת על מצבו העלוב של המקום הקדוש בתקופת שלטון הירדנים, ואז הגדולה הסתובבה אליי וחתכה עם "די! אתה חופר!". חטפתי מהלומה רנה דקארטית מהיקרה לי מכול: אני חופר, משמע אני טרחן.

      לשוני נדבקה לחיכי. חשבתי שאני אבא מצחיק ומגניב, שמשתולל עם הילדים בים, משחק איתם, רוקד ושר - הלו, אפילו יש לי שיער על הראש - אבל באותו רגע הבנתי שהגבר השזוף והאתלטי שנשקף אליי מהמראה לא שונה עבורם מאותו זקן שמאכיל יונים בכיכר אורדע, או מהשכן עם הכרס, הגופייה וכפכפי הפלסטיק שצועק לא לשחק בכדור מתחת לבניין בין שתיים לארבע. בקיצור, היא מסתכלת עליי ורואה נבוכדנצר. מבחינתם אני וירבעם גמרנו עממי ביחד. אני עתיק. ילדים רואים אותנו בינארית: לא ילד = מבוגר. מבוגר שאינו אבא = איש סמכותי ומעניין שמקשיבים לו ולומדים ממנו. מבוגר שהוא אבא = זקן שממלמל עצמו לדעת, להתרחק עקב סכנת קריסה ולהתקשר לרשויות.

      ירושלים 5 - הרכבת החשמלית בירושלים (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      (צילום: ארז מיכאלי)

      הנמכתי צללית. עניתי רק כשפנו אליי, קניתי רק כשפנו אליי, סחבתי תיקים ושקיות גם מבלי שפנו אליי. והם נהנו. מהצבעים והריחות בשוק המוסלמי, מהחשמלית לשוק מחנה יהודה - מי היה מאמין שמשפט כזה ייכתב בעברית - ומהשקט היחסי. בדרך חזרה לאוטו, אשתי פתחה בחידון על כל מה שעברנו, כדי לגנוב עוד כמה דקות בהן הם עסוקים במשהו ושוכחים לריב. לצדנו עמדה אישה דתייה ואני הרגשתי אחריות. הם נשאלו מי כבש את ירושלים, מי בנה את בית המקדש, מי החריבו, כמה שנים ירושלים קיימת, וצדקו בתשובות. העגלה אינה ריקה. כי מציון תצא משפחה ודבר אביה מירושלים. הפסדתי בקרב אבל ניצחתי במלחמה.

      חזרנו הביתה עייפים ומרוצים. מקלחות, אוכל, שינה, שקט. סוף סוף קצת זמן לעצמי. כמו תמיד, נכנסתי ללופ, והפעם שידרו בערוץ הראשון שידור חוזר של תחקיר מבט שני מ-1989 בהנחיית מיכאל קרפין, על השינויים באופי הקשרים ושיתוף הפעולה בין הסוכנות היהודית והגופים הממסדיים בישראל לבין יהדות התפוצות. היה מאוד מעניין. על זה אני כבר לא אנסה להסביר להם.

      ירושלים 1 - מצודת דוד (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      (צילום: ארז מיכאלי)