פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      חיים של אבא: מהארי המזוהם למרי פופינס

      פתאום, בלי הילדים, אתה מרגיש רזה ב-20 קילו וצעיר ב-20 שנה. מה עושים עם השפע הזה? אתה מנסה להיזכר איך חיית פעם, כשדינוזאורים הסתובבו פה ולבר רפאלי קראו תמי בן עמי

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      (צילום: ShutterStock)

      השבוע קרה נס. היממה התארכה מ-17 שעות ל-24. כן, חצי מהאנושות חיה בעולם שבו יש 24 שעות ביממה, אבל יש חלק אחר שהחיים שלו הרבה יותר דחוסים, החלק של האנשים שבחרו להתרבות. לא ברור מה הוביל לאירוע הקוסמי, שבו ברגע אחד נסיבות של עבודה, אירוע משפחתי ופסטיבל מוזיקה בנגב שהאישה והילדים נסעו אליו, העניקו שפע מהמשאב היקר שלעולם אין מספיק ממנו: זמן. ולא סתם זמן, אלא זמן לעצמך.

      כל אחד חווה זמן שהוא הופך מאבא לסתם גבר – אם זה כנס שקר-כלשהו במסגרת העבודה, או שירות מילואים – אבל אלה ימים שאתה לא באמת לבד. בכנס של העבודה אתה צריך לחייך לבוס הגדול במעלית ולשמוע הרצאות משמימות שגורמות לך לרצות לחזור אפילו, ובכן, לעבודה, ואילו במילואים זורקים אותך למצב פתטי בו הבגדים הם של חיילים צעירים והגוף של גבר מזדקן בעל ראש מאפיר, ואתה צריך לקבל בהשלמה את המציאות ההזויה שהצבא קורא לה לו"ז. כאן אתה עם עצמך. לך ובשבילך.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      (צילום: ShutterStock)

      כמו דאג וטוני, מינוס האפקטים וסוודר גולף, אתה נשאב למנהרת הזמן. פתאום, בלי הילדים, אתה מרגיש רזה יותר ב-20 קילו וצעיר יותר ב-20 שנה, והופך לקיפר סאת'רלנד ב-"24", רק שכל מה שאתה צריך להרוג זה זמן. זה מצב מוזר, בהתחלה לא ברור איך מתמודדים איתו. מה עושים עם כל השפע הזה? הפכת אבא ב-DNA ועכשיו אתה צריך להיזכר איך חיית פעם מזמן, כשדינוזאורים הסתובבו פה, שמיר היה ראש ממשלה ולבר רפאלי קראו תמי בן עמי.

      איך לא, בהתחלה בולעים את החופש בלגימות גדולות. מיד כשחזרתי מהעבודה הבית קיבל צורה של מלון חמישה כוכבים דה לוקס. כבלים, אינטרנט חופשי, ספות נוחות, מקרר עמוס באוכל ושתייה, מיטה שאפשר לישון בה באלכסון, ואוויר מלא בזמן. לנקות את הבית? לעבור על ניירת שמאיימת לסתום חדר ולהוריד לך אותו מהמטראז'? ממש לא. סתם בטלה. לקחת זמן יקר ולבזבז אותו על הכי זול שיש. זה מתחיל בפרק בסדרה, ועוד פרק, ועוד אחד, ואז יש טלפון משמח מהגדולה שמספרת בהתלהבות כמה כיף שם, ואתה מספר ביובש כמה נחמד כאן. ואז חריש בעיתוני סוף השבוע, ושני פרקים בספר שמובילים לתנומה קלה. ברגע מנהלתי לחלוטין במעבר שבין המטבח לסלון הגעגוע פתאום תוקף, וגורם לשלוח SMS עם בקשה לתמונות, אבל המסרונים לא נענים כי אין קליטה בחור ההוא שהם רוקדים בו. עוד פרק בסדרה מזכיר מי פה בחופש, ואחר כך סוף סוף אני מרים את עצמי לעבוד עוד קצת מהבית – ויש הספק כי אין מי שמפריע – לפני שמקנח במשחק כדורגל והולך לישון ממש מאוחר, סתם כי אפשר. וזה רק 12 השעות הראשונות. וואו. לחשוב שיש אנשים שזה היומיום שלהם.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      (צילום: ShutterStock)

      בבוקר, השקט עוטף אותך מכל הכיוונים. אתה קם נינוח, כי לא צריך לארגן ילדים לבית הספר ולגן, ומנגד אף אחד לא קופץ לך על המיטה או מגביר קצת יותר מדי את הטלוויזיה. יש אירוע משפחתי והנסיעה אליו עוברת בדממה. אין ריבים במושב האחורי ולא צריך לנבוח על מישהו שיפסיק להציק, אפשר לשמוע את המוזיקה בדרך, ואף ילד לא ילחיץ באמצע נתיבי איילון עם "זה דחוף, תיכף יוצא לי", שבטח גורם לרבע מכמות תאונות הדרכים בשנה, רק שלאיש לא נעים לחקור את זה. באירוע המשפחתי אתה אשכרה יושב ומדבר עם כולם במקום להיות עסוק בניהול משברים ומציאת פתרונות תעסוקתיים לילדים. מתרגלים מהר ללבד הזה.

      אבל זה לבד מדי. נו, זה פשוט לא מתאים עכשיו. זה מכה בעיקר בדרך חזרה כשמטוס שהמריא מנתב"ג הפך מאטרקציה מלהיבה בימים רגילים ל...ובכן, מטוס שהמריא מנתב"ג. אין גם למי לחפור על איך הפכו את חירייה לפארק יפה ולהזכיר שהיי, אנחנו עוברים עכשיו ליד הספארי ומעבר לחומה יש אריות. לא שואלים אותי שאלות אסוציאטיביות לחלוטין כמו איך זורם חשמל, אם אפשר להירשם לקייטנת טניס ואיפה גרים קריוס ובקטוס. אין עם מי לחלוק את הידע, אין את מי להצחיק ועם מי לצחוק, אין מי שיעצבן, אין את מי לחבק. במקום זה יש נסיעה סתמית ומשעממת הביתה. צריך לעדכן את תעודת הזהות - אתה כבר פחות גבר ויותר אבא. במקום לשחק אותה הארי המזוהם, הפכת למרי פופינס.

      כשהם חזרו – נמרצים וצוחקים – זה היה רגע קטן של אושר. מבט לעבר גברתי המפקדת הבהיר לי שהיא נהנתה, אבל עכשיו היא שמחה לראות אותי בעיקר כי אני הולך לספק לה מנה קטנה של זמן לעצמה. שתי מקלחות ולאוטו, נוסעים לדודות במושב. אחרי חמש דקות של סיפורי קרבות מהמסיבה בנגב ועשר דקות של הצקות הדדיות, אני מנצל חמש שניות של שקט במושב האחורי, מגניב מבט אל המראה, ויודע שאם כבר זמן לבד, אז רק בפנסיה. אחרי יום אחד של חופש מהחיים ברור שהילדים לא מבזבזים לנו את הזמן, אלא זה הזמן שמתבזבז בלעדיהם.

      אבא מחזיק את בתו על הידיים (ShutterStock)
      (צילום: ShutterStock)

      עוד בוואלה! גבר:

      חיים של אבא: זה שנגמרו החגים לא אומר שהתחיל החופש הגדול

      פליפ פלופ: לעשות חצי מיליון יורו בלי לעבוד אפשר רק בפוקר

      ספיריטס: האישה שהביאה את הפורנו לעולם ואז יצאה נגדו