פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      ספיריטס: הגונזו הראשון

      האנטר ס. תומפסון הוא האדם שהשפיע יותר מכל אחד אחר על איך שנראים ונכתבים רובם המכריע של הספרים, המגזינים וכמה מהסרטים שראיתם, זה שהחליט שרק ג'וני דפ יכול לשחק אותו

      האנטר ס. תומפסון (AP)
      (צילום: AP)

      הוא היה

      מהאבות המייסדים של הניו ג'ורנליזם, שנקראה בתקופתו "עיתונות גונזו", מראשוני הכותבים הבכירים של מגזין "הרולינג סטון", מושא הערצה ומודל חיקוי לדורות של עיתונאים וכותבים שבאו אחריו. כותב בחסד שזכה למעמד של כוכב רוק, סטלן עם קבלות וחובב סמים הזייתיים ודמות מפתח בתרבות הנגד של שנות השישים. האיש שהביא לעולם את "פחד ותיעוב בלאס וגאס" וסיפק לג'וני דפ את תפקיד חייו.

      האנטר ס. תומפסון (AP)
      (צילום: AP)

      ציוני דרך

      מייסד ז'אנר עיתונות הגונזו והטמעת סגנון כתיבה עיתונאי וספרותי חדש ופורץ גבולות, מקור השראה לעיתונאים, סופרים, במאים ושחקנים רבים.

      האנטר ס. תומפסון (AP)
      (צילום: AP)

      מפעל חיים

      נולד ב-1937 בלואיוויל, קנטקי. אביו נפטר כשהיה בן 14 והוא ואחיו נותרו לבדם עם אמם האלכוהוליסטית. אחרי התיכון תומפסון ניצל את ההזדמנות כדי לברוח מהבית והתגייס לחיל האוויר האמריקאי, שם קיבל את משרת הכתיבה הראשונה בחייו, כעורך הספורט של עיתון הבסיס. עורכי עיתונים מקומיים נחשפו לכישורי הכתיבה שלו והציעו לו לכתוב גם עבורם, מה שהיה מנוגד לחוקי הצבא אבל כפי שיסתבר בהמשך הדרך – תומפסון וחוקים לא הולכים טוב יחד. אחרי הצבא נסע לניו יורק עם מלגה לחיילים משוחררים, לקח קורסים בכתיבה באוניברסיטת קולומביה והתחיל לכתוב לכל מיני עיתונים, ביניהם גם מגזין "טיים", שפיטר אותו, שוב, משום שסרב לציית לחוקי האתיקה של העיתון.

      את שנות השישים העביר תומפסון בדילוגים בין פורטו ריקו ושאר דרום אמריקה, לאיים הקאריביים, אגב כתיבת פרילנס. הספיק להתחתן ולהביא לעולם ילד וגם לבלות שנה במחיצת כנופיית האופנוענים "מלאכי הגיהינום", שתקפו אותו באכזריות, חוויה שהולידה את הספר "hell's angles". את סוף העשור העביר בסן פרנסיסקו והוציא דוקטורט בתיאולוגיה באמצעות הדואר.

      האנטר ס. תומפסון (AP)
      (צילום: AP)

      שנות השבעים היו הזויות אפילו יותר עבור תומפסון: ב-1970 הוא פרסם את המאמר המפורסם The Kentucky Derby Is Decadent and Depraved, שמאוחר יותר יסומן כמאמר הראשון של עיתונות הגונזו ויילמד בכל בתי הספר לתקשורת – עיתונות שבה הכותב הוא חלק מהסיפור, ולא רק משקיף אובייקטיבי כפי שהיה נהוג עד אז, והדמיון והמציאות מתערבבים זה בזה. מאוחר יותר עורכים וקולגות סיפרו שהסגנון הזה היה תוצר ישיר של דיכאון והלך רוח מפוזר באופן כללי שאפיינו מאוד תומפסון. את המאמר הנ"ל הוא שלח למערכת העיתון Scanlan's Monthly (עיתון מבוסס ניו ג'ורנליזם שלא שרד זמן רב) בחלקים ובטקסט תיאר את הדד ליין הלוחץ שלו וחוסר יכולתו להתמודד עם העניין.

      בערך באותה תקופה, תומפסון החליט לרוץ למשרת השריף במחוז פיטקין, קולורדו, תוך שהוא מנסח מצע שכולל איסור בנייה שתסתיר את נוף ההרים ושינוי שם העיירה ל-Fat City. הוא הפסיד ליריב הרפובליקני בכמות מזערית של קולות ואת מסע הבחירות המטורלל תיאר בכתבה הראשונה שלו לרולינג סטון. כך הפך למעשה לכתב הפוליטי של המגזין ופרסם אוסף מאמרים מבריקים, עם דגש על הזווית הסובייקטיבית שלו כמספר. רוב המאמרים שכתב קיבלו את הכותרת "fear and loathing" בהמשך לספר "פחד ותיעוב בלאס ווגאס" שיצא ב-1971.

      האנטר ס. תומפסון (AP)
      (צילום: AP)

      שנות השמונים היו קצת פחות נעימות לתומפסון, שהתקשה מאז ומעולם להתמודד עם העולם ללא כמות מכובדת של אלכוהול וסמים. הסרט "היכן שנודדים הבפאלו" שנוצר בהשראת כמה מהסיפורים שלו נכשל בקופות והספר שכתב "קללתו של לונו" גם לא זכה להצלחה גדולה. בעיתונות, לעומת זאת, הוא המשיך להיות חלוץ, כתב מאמר מרעיש שעסק בגירושים של רוקסן והרברט פוליצר ובהמשך הלך לעבוד כמנהל משמרת בבית קולנוע למבוגרים בסן פרנסיסקו ופרסם תחקיר בנושא במגזין "פלייבוי".

      הניסיון האחרון שלו בעולם הספרות הסתכם עם סדרה בשם "דפי גונזו", מעין אוסף של מאמריו וכל מיני סיפורים קצרים שכתב. המבקרים טענו שהוא ממחזר את עצמו ותומפסון שקע בדיכאון והתבצר בתוך עצמו, עם החבר הטוב שלו – האלכוהול.

      בשנות התשעים הוא אירח בביתו שחקן צעיר ואלמוני בשם ג'וני דפ, ומאוחר יותר טען שדפ הוא היחיד שאי פעם יוכל לגלם את דמותו בקולנוע – וזה למרות ששחקנים גדולים כמו ג'ק ניקולסון התחננו להזדמנות. הסרט "פחד ותיעוב ולאס וגאס" יצא לאקרנים ב-1998 ודור חדש גילה באמצעותו את הכתיבה של תומפסון. לא שזה עזר במיוחד למצבו הנפשי – אחיו ג'יימס מת מאיידס ארבע שנים קודם לכן ובאופן כללי החיים לא היו שוס גדול בשלב הזה עבור תומפסון שמאז ומעולם סבל מדיכאון, נוירוטיות וחרדות, ועכשיו גם היה במצב בריאותי רעוע, עבר ניתוח החלפת ירך וסבל באופן תדיר מכאבים כרוניים.

      ג'וני דפ עם בניסיו דל טורו בסרט "פחד ותיעוב בלאס וגאס" (imdb)
      (צילום: IMDB)

      בתחילת שנות האלפיים תומפסון כתב טור ספורט ב-ESPN וב-2003 פרסם ספר שכלל בעיקר חומרים אוטוביוגרפיים בשם Kingdom of fear . באותה שנה התחתן גם עם האסיסטנטית שלו, אניטה, שהייתה איתו על קו הטלפון באותו היום, 20 בפברואר 2005, כשתומפסון ירה לעצמו כדור בראש. הבן שלו, חואן, ואשתו היו בביקור באותו היום, שמעו את הירייה וטעו לחשוב שהרעש היה תוצאה של ספר של שנפל.

      מכתב ההתאבדות שלו אמר כך: "אין יותר משחקים, אין יותר פצצות. אין יותר צעידות, אין יותר כיף. 67, זה 17 שנה אחרי 50. 17 שנה יותר ממה שהייתי צריך או רציתי. משעמם. אני תמיד מקטר. לא כיף, לאף אחד. 67. אתה הולך ונעשה חמדן. התנהג בהתאם לגיל שלך. הירגע. זה לא יכאב".

      האנטר ס. תומפסון (Creative Commons)
      (צילום: Creative Commons)

      הנשים בחייו

      אשתו הראשונה ואם בנו, סנדרה קונקלין, ממנה התגרש בתחילת שנות ה-80 אחרי יותר מדי שנים שבהן בעיקר אמלל אותה וברח מהבית, והאסיסטנטית הוותיקה שלו, אניטה, שהייתה נשואה לו שנתיים, עד יום מותו.

      האנטר ס. תומפסון (AP)
      (צילום: AP)

      מה לקחת ממנו

      "לעולם אל תפנה את גבך לפחד. פחד הוא משהו שתמיד צריך להיות מולך, כמו משהו שכנראה תצטרך להרוג".

      מה להשאיר אצלו

      את הדיכאון הקליני. יש כדורים בשביל זה.

      האנטר ס. תומפסון (AP)
      (צילום: AP)

      עוד בוואלה! גבר:

      אבא פסיכדליה: נביא סמי ההזייה שדפק לעולם את המח

      מעושרים: המיליארדר שחגג עם נשים צעירות במטוס הפרטי

      בקרוב אצל קייט: האימהות הטריות הכי לוהטות בעולם