פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      אויש תסתמי: דירה להשחיר

      כל דירות הרווקים המעופשות, העלובות, המצחינות והמכוערות שחגית ביקרה בהן הגיעו לה עד פה. גברים לא מסוגלים להרכיב לעצמם בית ומתייחסים לעסק הזה כאילו מדובר ב"הישרדות"

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      (צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

      השידורים החוזרים של "סקס והעיר הגדולה" בחודשים האחרונים עוררו אצלי לתחייה כל מיני הרגלים שזנחתי אי שם באמצע העשור הקודם, כשהמונולוגים של קארי התחילו להרגיש אמינים בערך כמו הסקס אפיל של מירנדה. למשל, הדחף לסיים כל טקס ב"לא יכולתי שלא לתהות..." והדיון הנשי הנצחי – האם אני סמנתה או שרלוט? (התשובה הנכונה היא, אגב - את אסנת מרעננה, מטומטמת).

      בין היתר, השידורים החוזרים האלה השיבו לחיי גם מסורת וותיקה שנשכחה בחסות השיחות הקבוצתיות בוואטסאפ – הפרלמנטים הנשיים. נכון שמהצד נדמה לכם שנשים מעולם לא הפסיקו להתכנס זו עם זו - רצוי בחבורות גדולות, רצוי במקומות ציבוריים שמגישים בראנץ' - אבל האמת היא שההרגל הזה הולך ודועך ככל שהטכנולוגיה מאפשרת לנו לסכם את השיח בינינו עם סמיילי של קקי מחייך. ולמרות זאת, כנראה שהמערכת האקולוגית זקוקה לכך שמדי פעם נשים יתכנסו פנים מול פנים בקונסטלציה של שלוש ויותר וידונו בענייני השעה הבוערים – הרקטות על הדרום, הבראנג'לינה החדשים (ביברמן) וכל מה שהמין הגברי עולל לנו לאחרונה.

      כמובן שלא מעט השתנה מאז הפעם האחרונה שאני ושלוש חברות טובות התכנסנו ככה – שתיים הספיקו להתחתן, אחת אפילו הפכה לאמא (היא כמובן נאלצה לקבל בהכנעה את העובדה שהיא כעת המירנדה של החבורה) ובאופן כללי, מדד העצבים כלפי המין הגברי לקח פנייה חדה ימינה, אל מחוזות ה"יש לי אחד כזה בבית, אז נסו לא לזרות לי יותר מדי מלח על הפצעים", אבל חוץ מכל זה, נשארנו פחות או יותר אותו הדבר – ארבע נשים שצריכות להשאיר את החברות שלהן בוואטסאפ.

      גבר מתקלח (ShutterStock)
      (צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

      אחרי שעה ומשהו של שיחת "דייט בחשיכה – כבר ראיתן כמה זה גרוע?" מיטל, הסמנתה של החבורה (כי אני קארי, כאילו) מחליטה לשתף את הפאנל באירועי החודש החולף, במסגרתו פגשה בחור חמוד ואחרי מספר דייטים הואילה בטובה להגיע אליו הביתה. עכשיו, העניין הזה של להגיע אליכם הביתה, הוא לא פשטני כמו שזה נשמע – כל בחורה שמחליטה להגיע לבחור הביתה, ועל אחת כמה וכמה כשזה קורה במסגרת הגיאוגרפית של העיר הגדולה, יודעת שהיא לוקחת סיכון רציני. בחור שעל פניו נראה מתוק ומטופח, יכול להתגלות במלוא בהמיותו כשאת נכנסת אליו הביתה – ולא תמיד זה קורה כשאת מוכנה נפשית להכיר אותו באמת.

      אבל למיטל קרה דווקא ההיפך. "הבית שלו היה מצוחצח כמו בית מרקחת", היא סיפרה. "הכל מעוצב קר כזה, עיצוב מינימליסטי מודרני עלק. הבית כולו היה לבן, עם ספה אפורה באמצע. הרגשתי שאני בתוך הסיוט הזה של הארי פוטר בסרט האחרון, ושאני מזהמת את הרצפה עם הנשימות שלי".

      הרגשתי מן "פחחחח" פנימי נקווה בתוכי בזמן שמיטל סיפרה על הדירה הסטרילית של הבחור החדש שלה. חשבתי לעצמי שהיא בעיקר צריכה להגיד תודה. בשנתיים האחרונות נחשפתי למצב הירוד עד מחפיר של שוק הנדל"ן בתל אביב יותר ממנחם הורוביץ', וזה לא היה בגלל שחיפשתי דירה.

      בתור התחלה, אני לא אוהבת להביא בחורים אליי הביתה. אם בנות אחרות לא מגלחות רגליים כדי להימנע מסקס מוקדם מדי, אני נמנעת מלסדר את הבית, כדי לוודא שלא יגיעו אורחים שיגרמו לי להרגיש מחוללת בבוקר. משהו בחדירה למרחב האישי הזה שלי מלחיץ אותי, ומה גם שיש לי כלב שהוא קצת כוסית ונוטה להיקשר מהר מדי לכל מי שהוא מלקק – אז אני לא נותנת לכל אחד להתקרב אליו. בקיצור, אם זה מגיע לשלב ההגעה הביתה, אני מעדיפה שזה יהיה אצלו, ולא אצלי.

      גילוח - אילוסטרציה (ShutterStock)
      (צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

      אז בהתחלה זה היה הבית של גבע, או ליתר דיוק – דירת החדר המיניאטורית שלו בדרום תל אביב. התגלמות הקלישאה של הרווק התל אביבי, מינוס השותף הפסיכוטי. זו הייתה דירה פצפונת, שכללה מיטה, בר עצום שהרכיב בעצמו מנשורת איקאה ותפס את מרבית החלל וחלון אומלל שכוסה בבריסטול שחור. בכל פעם שהגעתי לשם משהו בי מת.

      אחר כך הכרתי את יריב – דירת קרקע בכרם התימנים שהייתה למעשה המקום שאליו רהיטים הולכים כדי למות. אוסף של גושי ריפוד מוכתמים שימשו על תקן סלון, פלוס כמובן הפוסטר הנצחי של פינק פלויד עם חבורת הנשים העירומות מהגב שכל רווק (סחי בלטה) חייב להחזיק בבית ומערכת סראונד שתפסה את רוב הבית.

      את שאר הדוגמאות, על הדירות המעופשות, העלובות, המצחינות או הסתם ריקות ומכוערות שביקרתי בהן אחסוך מכם, כי נדמה לי שאתם כבר מבינים לאן אני חותרת: גברים פשוט לא מסוגלים להרכיב לעצמם בית. רובכם מתייחסים לעסק הזה כאילו מדובר בפרק של "הישרדות" ומוכנים להסתפק במצרכים הבסיסיים – משהו לשבת עליו, משהו לישון עליו, משהו להכין בו קפה וכמובן, טלוויזיית מסך שטוח 42 אינץ' פלוס כל התוספות. על שטיחים, תמונות, התאמה בין הרהיטים או דקורציה בסיסית אין מה לדבר בכלל.

      זה מצחיק, כי באף אחד מהבתים של החברות שלי זה לא קורה, וגם לא אצל החברים הגאים. יש לי חברה שנדדה במשך שנים בין דירות חדר קטנות והצליחה להפוך כל אחת מהן לבית חמים ומזמין. אני מניחה שגם זה, כמו חוסר היכולת המשווע של רבים מכם לתחזק שגרת טיפוח שאינה מסתכמת ב"סיבנתי גם את הפנים" או לשים לב כשהטי שירט האהובה עליכם מקבלת גוון של גופה, נובע מאיזה גן פרה-היסטורי שגורם לכם לחשוב שזו גבריות המלוא הדרה – לחיות כמו סטודנטים עניים בתת תנאים. בהודו.

      יש יוצאי דופן, כמובן, כמו הבחור שהכרתי לאחרונה, שגר בדירת פאר מרשימה מחוץ לתל אביב. דירה מושלמת, יפיפייה ומעוצבת לא רע בכלל, כולל הג'קוזי לשבעה שיש לו בחצר, כי הרי אין דבר שמעביר יותר את המסר "אני מוכן לנישואין וילדים".

      ואולי ככה הטבע ברא אותנו, נשים עם יכולת קינון ורכישות מוצלחות בהום סנטר, וגברים עם כישורי עיצוב של קיבוצניקים משנות החמישים. אולי זו בכלל הסיבה שבגללה אתם מתחתנים איתנו בסופו של דבר, כי אתם ממש צריכים שמישהי תארגן לכם בית נורמלי, כמו שהיה לכם אצל אמא. אני לא יכולה שלא לתהות.

      חדר מבולגן (ShutterStock)
      (צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

      עוד בוואלה! גבר:

      אויש תסתמי: חגית גינזבורג יורה לכם את האמת בפרצוף

      הסודות הקינקיים שנשים אוהבות ולא סיפרו לך

      השאפות של אוניברסיטת תל אביב