פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      אויש תסתמי: סתימותו של הצייד למרחקים ארוכים

      אז ככה: חגית פתחה פרופיל באתר היכרויות ומצאה שם את כ'. הם קשקשו קצת נפגשו. היה דייט מרהיב ושניהם סיכמו שהיה מעולה. אז איך זה שעכשיו היא מקווה שהוא זרוק באיזו תעלה?

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      היו זמנים, אז במיטה שכבנו (צילום: ShutterStock)

      הכל התחיל מזה שהפסיכולוגית שלי שלחה אותי להזדיין. לא בהכרח בתרגום המילולי של הביטוי - היא פשוט החליטה שאני צריכה לעשות משהו – כל דבר – כדי לחדש את האינטראקציה שלי עם מה שכונה באייטיז, "סצנת הדייטינג", או כמו שאלוהים התכוון שנקרא לה – "הדבר הזה שגורם לבדיקת קולונסקופיה להיראות אטרקטיבית יחסית".

      אני לא יכולה לומר באופן חד משמעי שאני לא אוהבת דייטים. בסך הכל אני דווקא די מחבבת את הרעיון, בעיקר מתוך יצר נרקיסיסטי טהור לחזות בעצמי בפעולה – כשאני ניצבת מול גבר חדש, פורצת מתוכי איזו בחורה סקסית, שובבה, מקסימה, שופעת ביטחון עצמי וכובשת שאין לי מושג מי היא, איך היא תמיד מגיעה לכל הדייטים שלי והאם היא חושבת שהשמנתי.

      למעשה, בזכות הבחורה הזו הפכתי במרוצת השנים לשיאנית באולימפיאדת הנכים רגשית לדייטים ראשונים. מעולם לא חוויתי את אחד מאותם סיפורי בלהות שבחורות אחרות תמיד משתפות בהן – איך הן הגיעו לדייט והבחור סרק אותן מכף רגל ועד ראש, סינן משהו כמו "מצטער, לא מתאים" ונמלט על נפשו, או איך הוא בישר להן שהוא חייב לרוץ בתום שעה, כי יש לו שני דייטים נוספים באותו הערב.

      מה שאני מתעבת בסצנת הדייטים הם לא הדייטים עצמם, שיכולים לנוע בחופשיות על הציר שבין "כיף ומגניב" לבין "אה, סתם", ובכל זאת כמעט תמיד יהיו מעניינים ומרגשים יותר מצפייה בעוד פרק של "חוק וסדר". הבעיה היא מה שמגיע בעקבותיהם – סוג של משא רגשי, מתעתע, עמוס חרדות ושאלות, שמתפרץ כמו צונאמי בבת אחת לחייך ונשאר שם עד שהתמונה מתחילה להתבהר – האם הבחור התורן הוא בעל פוטנציאל ממשי למשהו, או עוד חלאה שעומד לעשות קציצות מהאגו שלי?

      זוג צעיר בבית קפה (ShutterStock , Rohit Seth)
      האם הבחור התורן הוא בעל פוטנציאל ממשי למשהו, או עוד חלאה? (צילום: ShutterStock)

      הצונאמי הזה נעשה עכור מאכזבה לאכזבה, עד שבסופו של דבר את מרימה ידיים ומעדיפה לטבוע. כך קרה שלא יצאתי לדייטים תקופה ארוכה. מאוד ארוכה. הצלחתי אפילו לשכנע את עצמי שלא עוד – שאם אהבה תבוא, אז היא תבוא, רכובה על סוס לבן, או על אופניים שכורות של עיריית תל אביב. ואם היא לא תרצה לבוא, אז שלא תבוא. יש מספיק חתולים בעולם שזקוקים לבית חם.

      אבל אז, כאמור, הפסיכולוגית שלי עשתה את הדבר הזה שפסיכולוגים תמיד עושים – שזה לגרום לי להרגיש ממש מטומטמת ולהבין כמה אני טועה – והחלטתי לחזור. בשקט, בקטן, ורק עם בחור שממש יעשה לי חשק לפגוש אותו. פתחתי פרופיל באתר היכרויות שעוד לא ממש ניסיתי, ואחרי כמה ימים מצאתי שם את כ'. אפילו האלגוריתם המתוחכם של האתר אמר שיש בינינו משהו כמו 90 אחוז התאמה. פניתי אליו, הוא ענה, קשקשנו קצת, הסתמסנו קצת, נפגשנו. היה דייט מרהיב, מלא באלכוהול וצחקוקים ושיחות טיפשיות, וכן, גם מזמוזים כבדים. משפטים כמו "וואו, אין נשים כמוך. אני לא מאמין שאת קיימת!" נזרקו לחלל האוויר ושנינו סיכמנו שהיה מעולה. היה גם דייט שני, שהיה מבוסם פחות ומוצלח יותר, ונרקמה איזו תחושה שמשהו טוב עומד לקרות.

      ואז הוא נעלם. עבר יום, עברו יומיים, והוא לא התקשר. התקשרתי אליו והוא לא ענה, ומאז אני מקווה בשבילו שהוא שוכב באיזו תעלה אפלה איפשהו.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      תחושה שמשהו טוב עומד לקרות (צילום: ShutterStock)

      אחריו היה את ט', שפנה אליי בפייסבוק והסביר לי למה הוא הדבר הכי טוב שעומד לקרות לי. קשקשנו קצת, הסתמסנו קצת, נרשמה אפילו שיחת טלפון ארוכה ומשובחת. קבענו להיפגש, והוא הבריז. טען שנרדם. קבענו שוב, והוא שוב הבריז. ומאז לא נודעו עקבותיו. שלחתי הודעה, אפילו שתיים, וכלום. אני מניחה שהוא פשוט יצא עם מישהי אחרת במקביל, או פיתח אימפוטנציה שכלית כלשהי, אבל אני בעיקר מקווה בשבילו שהוא שוכב באותה התעלה לצדו של הטמבל הקודם.

      פעם לפחות יכולתי למצוא לתופעה הזו הסבר הגיוני, כי הייתם נעלמים אחרי הסקס. צדתם, כבשתם, מיציתם. סתומים. יאללה, נקסט. אבל מה בדיוק קרה כאן? סקס לא היה, עם ט' אפילו לא נפגשתי, ובכל זאת, שני מקרים שונים וצפופים מאוד של היעלמויות משונות, לא מוסברות, בהמיות וכל כך, אבל כל כך חסרות נימוס.

      כמובן שהמסקנה הראשונית שלי הייתה שמשהו אצלי לא בסדר, אבל אז עשיתי את מה שאני תמיד עושה במקרים שבהם המין הגברי מעורר בי חשק לרצח המונים ופניתי לחברות שלי, שדיווחו בעצמן על מקרים דומים מאוד בתקופה האחרונה. אחת מהן אפילו סיפרה על בחור שיצא איתה לחמישה(!) דייטים, הכין לה מרק כשחלתה, הפגיש בינה לבין החברים שלו ואז התפייד. כשסימסה לו סימן שאלה, הוא פשוט ענה שלא ידע מה לכתוב.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      גם היא מקווה שהוא שוכב באותה התעלה לצדו של הטמבל הקודם (צילום: ShutterStock)

      נדרשו לי כמה ימים כדי להבין שבעצם מתרחש כאן משהו משונה ומטריד: פעם הייתם צריכים להכניס אותנו למיטה כדי להרגיש שסימנתם וי, ויכולתם לדלג הלאה אל ארץ המניאקים שלכם. היום אתם כבר לא צריכים את זה – מספיקה לכם הידיעה שכבשתם חלקה קטנטנה בנו, איזה רצון, איזה עניין, איזו סקרנות. וזהו, הופ. אתם כבר עוברים אל הטרף הבא.

      מילא שזה מעליב, מילא שאתם כל כך סתומים שאתם אפילו לא חושבים על העובדה הפשוטה שאנחנו חיים במדינה קטנה, ושיום אחד כנראה תיתקלו בנו בנסיבות כאלה ואחרות (כולי תקווה שזה יקרה מיד אחרי שנקבל את הדוקטורט בכירורגיה ואתם תשכבו לנו על שולחן הניתוחים), אבל מה בדיוק ההיגיון שמתחבא מאחורי ההתנהגות הזו, למעט זה שאין כאן היגיון בכלל?

      אתם, בעצמכם, מבינים בכלל מה קרה? הסטנדרטים שלכם כל כך ירדו, אתם שואפים לכל כך מעט, בתוך ים הפרצופים המחייכים באתרי ההיכרויות שרק מחכים שתלחצו להם לייק – שאיבדתם לא רק את זרזיף הנימוסים שעוד נותר לכם, אלא גם את הפרופורציות. אתם לא מסוגלים לומר לבחורה שאיבדתם עניין – את זה אף פעם לא יכולתם לעשות – ואתם אפילו לא מנסים כבר להשיג אותה באמת.

      פעם נשים יכולות היו להתנחם בכך שגברים הם ציידים, והיה בתירוץ העלוב הזה איזו ארומה סקסית ונוטפת גבריות. מה נאמר לעצמנו היום, למעט העובדה שהפכתם רשמית לאימפוטנטים בכל מובן אפשרי? לפחות עכשיו אני יודעת שלא אותי הפסיכולוגית הייתה צריכה לשלוח להזדיין.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      פעם נשים יכולות היו להתנחם בכך שגברים הם ציידים והיה בתירוץ הזה איזו ארומה סקסית ונוטפת גבריות (צילום: ShutterStock)

      עוד בוואלה! גבר:

      אויש תסתמי: חגית גינזבורג אומרת לכם את האמת בפרצוף

      המורות הכי לוהטות שראיתם בחיים שלכם

      השאפות של הפסיכומטרי