פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      מסט. מארקס לבלומפילד על אופנוע: אמיר בן-דוד על פטי סמית

      אמיר בן-דוד התאהב בפטי סמית תוך כדי קריאה. כשאישה כותבת טקסט גדול הוא מתאהב בה, מסתכל מהצד כשהיא בוחרות את המילה הנכונה, לעוף איתה על אופנוע בניו יורק של הסבנטיז

      כל ההבדלים האלה בין הגברי לנשי. כאילו הם חלק מהלחות שבאוויר. לא רק רקמה ורגישות מול טילים בליסטיים ואמביציה. גם מעגלי שיח מול מעגלים מורכבים. מניקור מול מוסך טויוטה. לק ורוד מול גריז. אתם הרי יודעים מה גברי ומה נשי פה. זה כמעט מובן מאליו.

      רק שלי זה אף פעם לא הפריע. התאהבתי פעם בבחורה יפה שרכבה על אופנוע כבד. היינו נוסעים יחד מחיפה לתל אביב. היא מקדימה, עם מעיל עור ועין על הספידומטר. אני מאחורה, במושב הנשי, מחבק את מותניה וטומן את ראשי בגבה מפני הרוח. היא שירתה אז בצבא. פיתחה מערכות סודיות נגד טילים. אני כתבתי שירים וניגנתי בכל מיני חדרי חזרות מעופשים בפלורנטין. לרגע לא חשבתי עליה כעל "גברית", למרות שכשעוצרים לחשוב על זה, השילוב הזה – אופנוע, הנדסת חשמל וטילים נגד טילים – לא מתאים לגיבורות הנשיות ברומנים של האחיות ברונטה. לא הפריע לי שהיא חזרה מהצבא ותלתה על הכסא בחדר השינה מדים עם דרגות סרן בכותפת, כשאני הצלחתי בקושי לשרוד שירות צבאי בלתי אהוד ברקי בעליל. לא הרגשתי מאוים כשהיא השלימה בהצטיינות תואר שני מהטכניון כשאני בקושי גמרתי את הראשון.

      תמיד נמשכתי לבחורות חזקות. אמביציוזיות. חכמות. בחורות שיודעות מה הן רוצות ולא מפחדות להשיג את זה. אני לא מתכוון רק למשיכה מינית. זה קל. אצל גברים כמוני המנגנון הזה פשוט למדי. אתה יושב על הכסא של רופא השיניים. פיך פעור. השיננית מתקרבת אליך וממלמלת משהו על זה שהתפתחה אצלך דלקת חמורה מתחת לחניכיים. היא נצמדת אליך כדי להיטיב לראות את הדלקת, החזה שלה כמעט נוגע בזרוע שלך, ואתה, כמו שאתה עלוב ופעור פה ומודלק חניכיים חושב לעצמך: היא בטח רוצה לנשק אותי עכשיו. עם הדלקת והכל. היא בוערת מתשוקה, אבל לא נעים לה. הטמטום הגברי הבסיסי הזה בכל הנוגע למשיכה מינית הוא הדלק של תעשיית הפורנו הבינלאומית והקללה של גברים טיפשים כמו משה קצב.

      פרויקט עורך אורח בוואלה! - דנה ספקטור עושה את וואלה! גבר

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      כריכת הספר "רק ילדים" (סריקה)

      אז נעזוב את גודל החזה, אורך הרגליים, שרבוב השפתיים, צורת האצבעות, חלקת הצוואר מתחת לשיער. נדבר על משיכה במובן המלא והעמוק של המילה. כימיה ופיזיקה, כמובן, אבל גם כלכלת בית, המתמטיקה המורכבת של הוא והיא, הנדסת המישור של השגרה, אמנות האהבה והסליחה, היין והינג של העושר והעוני, הבריאות והחולי. זה עובד. אתם יכולים לסמוך עלי כשאני אומר את זה. עובדה שאופנוענית הטילים החשמלית ואני עוד ביחד, מגדלים שלושה ילדים שלא יודעים שכשאמא מפרקת את המחשב ומחטטת לו בקרביים ואבא עומד עם סינור במטבח ומטגן שניצלים, סטיגמות מגדריות עתיקות תולות עצמן ביקום המקביל של המוסכמות החברתיות. אולי חוץ מהסטיגמה של הכדורגל. כאן אנחנו דווקא רוקדים את הריקוד המגדרי המקובל. למרות שכשהיא באה איתי לבלומפילד וראתה איך הפועל מפרקת את בנפיקה ליסבון 3:0, נדלק לה הניצוץ בעיניים. היא הבינה.

      חשבתי על כל זה אחרי שגמרתי לקרוא את "רק ילדים" הנהדר של פטי סמית. ממואר זוהר ומטונף שבו היא מספרת על אהבתה לרוברט מייפלתורפ. אני כמעט משוכנע שהתאהבתי בה תוך כדי קריאה. יש טקסטים שעושים לי את זה. לא בטוח שאוכל להסביר למה. זה לא עניין של "כתיבה יפה". יש טקסטים נהדרים, מלאי השראה ודמיון, מפוצצים במקוריות וכישרון, שמעוררים אצלי הערכה עצומה אבל לא מדגדגים לי את קצה הליבידו. יש כאלה שכן. כשגברים כותבים אותם אני מקנא בהם. רוצה לכתוב כמוהם. להיות אמיץ כמוהם. כשנשים כותבות אותם אני מתאהב בהן. רוצה להסתכל בהן מהצד כשהן בוחרות את המילה הנכונה. להיות איתן.

      היא בת 62, פטי סמית. זה כבר לא יקרה לנו. ממילא אין בינינו הרבה משותף חוץ מזה ששנינו יודעים איך גיטרה חשמלית לוחצת על הכתף בסוף הופעה ואיך הדף הריק יכול להיראות מאיים בארבע לפנות בבוקר. המון אנשים מכירים את התחושות האלה. קשה להאמין שהן יספיקו להתניע מערכת יחסים.

      פרויקט עורך אורח בוואלה! - דנה ספקטור עושה את וואלה! גבר

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      פטי סמית על עטיפת האלבום Horses (סריקה)

      אבל כשמילים מבעירות את הדמיון זה לא משנה. במרחבי הקוסמוס של הפנטזיה - מכונת זמן טראנס אטלנטית בין דורית ועל תרבותית היא עניין של מה בכך. אז פטי ואני נפגשים באווירה הפסיכדלית הכבדה של סנט מארק'ס פלייס, ניו יורק. סוף שנות השישים. שנינו לא מוכנים למהפכה שבדרך. זה בדיוק הרגע שבו לפטי יש "תחושה עמומה ומטרידה של פרנויה". בגופה עוברים "זרמים תת קרקעיים של שמועות". לאוזניה "גונבו קטעי שיחות שצפו מהפכה עתידית". והיא קורעת בציפורניה את דרכה מבעד לתודעה צפופה של תרבות שהיא לא מודעת לקיומה. עוד מעט היא תתייצב בחזיתה, רק שהיא עוד לא יודעת את זה. כאן אני נכנס לתמונה. אני אעזור לה להאמין בעצמה.

      אנחנו יוצאים למסע שלנו ביחד. היא מובילה. ברור. זו העיר שלה. הטריטוריה שלה. התרבות שלה. ולי לא מפריע שהבחורה מובילה. אז אני יושב מאחוריה, מחבק את מותניה, נותן לה להדביק אותי בהשתוקקות שלה לכנות, בהתמסרות שלה לאמנות, באמונה שלה "שמה שחשוב הוא היצירה: שרשרת המילים שהופכת לשיר בהשראת האל, מרקם הצבע והגראפית על הנייר שמאדיר את תנועתו. להגיע לאיזון מושלם בין אמונה לביצוע ביצירה" ולרגע לא לאבד את הביטחון ש"מתוך הלך רוח זה נובע אור טעון חיים".

      אני מסתכל על הצילום המפורסם שלה, זה שהופיע על עטיפת אלבומה הראשון "Horses". החולצה הלבנה עם השרוולים המקופלים. המקטורן שמוטל על הכתף בסגנון פרנק סינטרה. אני כמעט בטוח שיכולתי לצלם אותו. לתפוס את הרגע הזה שהיה מלא אור וצל והשראה. אני לא רוברט מייפלתורפ, אבל בחיי שיצאו לי כמה צילומים לא רעים באינסטגרם. ויש היום פילטרים שמסדרים הכל.

      היה יכול להיות לנו טוב ביחד. רוק'נרול, אהבה, סקס, יצירה, מילים, אסתטיקה, אמנות, חיפוש וגילוי עצמי. כל החבילה. היינו חיים יחד בלי פשרות. יכול להיות שהיא אפילו היתה נהנית בבלומפילד.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      רק שלא ניפול. אמיר בן-דוד (צילום: יח"צ)

      עוד בפרויקט דנה ספקטור עושה את וואלה! גבר:

      דנה ספקטור מסבירה מה היא עושה פה לעזאזל

      איתי שגב כבר יודע את מי לבקש מאלוהים

      שי גולדן מכור למילים של יונה וולך

      ירון טן ברינק מרייר על קייט ווינסלט

      רן שריג מתעלף מג'סיקה לאנג