פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      הרנטגן: הוא לא נחמד

      אפשר להתווכח האם רון חולדאי הוא ראש עיר טוב. אמיר בן-דוד, הרנטגן של וואלה! גבר, אפילו תמך בו, אבל השבוע הוא הבין שהיהירות המתפרצת היא רק סימפטום לבעיה עמוקה יותר

      רון חולדאי בהפגנת מחאה על האלימות כנגד פעילי המחאה החברתית בימים האחרונים, יוני 2012 (יותם רונן)
      רתחן בן רתחן. חולדאי מחוץ לישיבת המועצה, השבוע (צילום: יותם רונן)

      רון חולדאי הוא רתחן בן רתחן. ב"סיפור על אהבה וחושך" מתאר עמוס עוז, אשר אומץ בגיל 15 על ידי משפחת חולדאי את "פרצי הזעם הוולקניים שכל מי שנפל קורבן לאחד מהם לא ישכח לעולם", שאפיינו את עוזר, אביו של רון חולדאי, שהיה מנהל התיכון של חולדה. גם התפרצויות הזעם של ראש עיריית תל אביב הן שם דבר. רעמים וברקים. עיניים יוצאות מחוריהן. ידיים מתנפנפות לצדדים. וורידי צוואר שמאיימים להתפקע. קוצר רוח קיצוני, שמאפיין את מי שאין לו סבלנות לזולת ולבלבולי הביצים שלו. מי שבטוח בצדקת דרכו עד כדי כך שכל הטלת ספק בתבונתו נתפסת בעיניו כגילוי בלתי מתקבל על הדעת של טמטום אנושי, שמגעיש את הדם.

      הוא גם טיפוס תיאטרלי, חולדאי. פרפורמר בנה של פרפורמרית. אמו, הנקה, למדה תיאטרון בלודז' והייתה אחראית בקיבוץ חולדה להעלאת המופעים וההצגות. כמו כל פרפורמר טוב, חולדאי נהנה שמסתכלים עליו. פורח כשתשומת הלב ממוקדת בו. ביום שני הוא הגיע לישיבת המועצה שבה הייתה אמורה לעלות הצעה להדיח אותו מתפקידו. חולדאי ידע שאין להצעה הזו כל סיכוי מעשי והוא גם ידע שאולם המליאה יהיה מלא בקהל שוטם וקולני שיבוא למחות נגד אירועי סוף השבוע בעיר.

      יש כל מיני דרכים ענוות להיכנס לטריטוריה עוינת כזו. חולדאי בחר להיכנס לאולם כבעל הבית. לצעוד בביטחון מקצה לקצה ומיד לעלות ליציע, הישר אל תוך הקהל העוין, שם התחבק עם כמה ממכריו והתמסר בחדווה לפלאשים של צלמי העיתונות. התרסה נרקיסיסטית כזו, של מי שכבר בנעוריו כונה בחולדה "שחצי", מאפיינת את זה שמשוכנע שהשמש זורחת אצלו מהמקום שעליו רוב בני האדם נוטים לשבת כשהם כורעים תחת נטל טמטומם ובלבולי הביצים שלהם. כשנרקיסיסט קצר רוח נבחר לעמוד בראש עיר מורכבת כמו תל אביב, אתם מוזמנים להמר במעט המזומן שנשאר בחשבונכם אחרי ששילמתם את הריבית על קנסות החנייה, שיעופו ניצוצות.

      הרנטגן: אמיר בן-דוד על היום בו פגה החסינות של גלעד שליט

      רון חולדאי (רפי דלויה)
      פרפורמר, בנה של פרפורמרית. חולדאי בהשקת בניין "הבימה" המחודש (צילום: רפי דלויה)

      וניצוצות עפו כמעט מהרגע הראשון. כי רון חולדאי הוא איש של עימותים. של תנועות פרועות מצד לצד. היום, כשעיריית תל אביב בראשותו משווקת את עצמה בעולם כ"עיר ורודה" ומתגאה – בצדק – שהיא אחת הערים המתקדמות בעולם ביחס לקהילה ההומו-לסבית, מעטים זוכרים שבתחילת דרכו הפוליטית הסעיר חולדאי את הרוחות כשהצהיר ש"שני הומואים מתנשקים מגעילים אותי כמו ג'וקים". לזכותו ייאמר שאת הביקורת שנמתחה עליו הוא הפנים ויישם. מה שלא נראה שהוא עומד לעשות ביחס לביקורת שנמתחת עליו בעקבות האלימות הבלתי סבירה שהופעלה כנגד תנועת המחאה.
      תוך שהוא מפגין הן את קוצר הרוח המפורסם שלו כלפי הזולת והן את חיבתו הידועה להתרסה ועימותים, חולדאי בחר לנסר את הענף שהוא יושב עליו. לפני חודשיים הוא הצהיר בראיון למוסף 7 ימים ש"דפני ליף היא רק ילדה. אין לה זכות לדבר" והבטיח "הקיץ לא אתן להקים אפילו אוהל אחד ברוטשילד". השבוע יצאו הפקחים שלו לקיים את הבטחתו.

      הפעם חולדאי לא פגע רק בבעלי העניין שנקלעו לעימות איתו, אלה שלנצח יהיו בעיניו ילדים או אנרכיסטים או פורעי חוק, או סתם טמבלים שמדקלמים סיסמאות נבובות – אבל אף פעם לא אזרחים בעלי זכויות ובעלי דעה שיוצאים להילחם על עקרונותיהם. השבוע חולדאי פגע גם בבורגנים שלווים ואוהבי תל אביב, שנטו לסלוח לו על משוגותיו. אני יודע, כי אני אחד מהם.

      ערב מערכת הבחירות האחרונה פרסמתי מאמר שקרא לתמוך בו, אקט שלא זכה לאהדה רבה במילייה החברתי שלי (תומכי דב חנין ו"עיר לכולנו", אוהדי הפועל שלא סולחים על החרבת אוסישקין). חשבתי שבחשבון הכולל, כישלונותיו של חולדאי מתגמדים מול הישגיו – חידוש נמל תל אביב, סלילת עשרות קילומטרים של שבילי אופניים, שיפוץ כיכר הבימה (מישהו באמת מתגעגע למגרש החנייה שעמד שם?), המחויבות הליברלית העמוקה שלו לקהילה הגאה ולציבור החילוני, עבודות התחזוקה והשיפוץ המאסיביות בכל רחבי העיר ועוד ועוד.

      וכשפרצה מחאת האוהלים בקיץ שעבר חשבתי שהסובלנות שהפגינו פקחי העירייה (רק ברוטשילד, לא בשכונת התקווה) הוכיחה שמתחת לסרבל הטיסה של הביצועיסט בעל הפתיל הקצר, זה שמצטייר בעיני רבים כאיש שמוכר את תל אביב לעשירים, פועם לב שיודע לזהות רגע היסטורי. חשבתי שחולדאי ראוי להוקרה על כך שהוא אפשר לנס של רוטשילד להתרחש.

      הרנטגן: אמיר בן-דוד תוהה מה יש לגידי גוב לחפש בכוכב נולד

      דפני ליף נעצרה במהלך מחאת האוהלים ברוטשילד (דרור עינב)
      צעירים תל אביבים מעורבים, חדורי רצון לשנות את המציאות, אידיאליסטים, יצירתיים. דפני ליף נעצרת באלימות ביום שישי האחרון (צילום: דרור עינב)

      השבוע הוא שכנע אותי שטעיתי. כמי שמכריז בכל הזדמנות "אני סוציאל דמוקרט" הוא יכול היה לקדם בברכה את ניצני המחאה החדשים. הוא יכול היה ליזום דיאלוג אמיתי ופתוח עם ראשי המחאה. הוא צריך היה להבין שעומדים מולו צעירים תל אביבים מעורבים, חדורי רצון לשנות את המציאות, אידיאליסטים, יצירתיים, שגם כשהם טועים, לתפיסתו, הם עדיפים אלף מונים על אזרחים עייפים, אדישים, כנועים, מדוכדכים, שלא מאמינים בכוחם לשנות את המציאות.

      אבל מה לנאיביות היפית כזו ולאיש ביצוע פרגמטי כמו חולדאי? הוא בחר לשסות את פקחיו האלימים בדפני ליף, "הילדה הקטנה שאין לה זכות לדבר", סמל מחאת האוהלים. וכשמנהיג בוחר לצאת נגד סנטימנט חזק של אזרחיו, הם לא ישכחו לו את זה. לגולדה מאיר לא שכחו את ה"הם לא נחמדים", כלפי הפנתרים השחורים. לשלמה להט לא שכחו את "העריקים", שהופנה לתושבי העיר שבחרו לעזוב אותה לנוכח איום הטילים העירקיים במלחמת המפרץ. גם לחולדאי לא ישכחו את העובדה שברגע האמת, הוא בחר לדכא בכוח את תושבי עירו במקום לתמוך בהם במצוקתם.

      בישיבת הממשלה החגיגית שנערכה ב-26 באפריל 2009 לציון שנת המאה לתל אביב, אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו, האיש שחולדאי משמש לו מהשבוע כשכפ"ץ חברתי: "תל אביב היא עיר שלא מפסיקה להדהים אותנו. עיר בינלאומית אמיתית, עיר תוססת, יוצרת, עיר של מסר, של בידור, של טכנולוגיה, של יצירה בלתי פוסקת". חולדאי צריך היה לדעת שאת הקסם התל אביבי הזה לא חוללו רק דחפורי הבנייה והשיפוץ העירוניים וגם לא בעלי ההון שמשקיפים על העיר מבעד לחלונות הדאבל גלייז של מגדלי היוקרה, אלא בעיקר האמנים, המוסיקאים, השחקנים, הסופרים, המשוררים, הקולנוענים, המעצבים, שיוצאים כבר קיץ שני לרחובות כי הם מתקשים לחיות בעיר הזו. עשרות מהם מיהרו להצהיר שהם לא מתכוונים להשתתף ביום חמישי הקרוב בחגיגה העירונית השנתית של הלילה הלבן כמחאה על האלימות העירונית והמשטרתית. כמה מגניבה ותוססת תהיה תל אביב בלעדיהם?

      טייס הקרב לשעבר שהפך ראש עיר, בנם הרתחן והתיאטרלי של עוזר והנקה מקיבוץ חולדה, מסומן מהשבוע כאויב המוצהר של הקהילה המשכילה, האנרגטית, היצירתית והמתוסכלת של העיר שלו. כאיש שלא יודע להתמודד טוב עם ביקורת, צפויה לו תקופה לא קלה.

      הרנטגן: אמיר בן-דוד חושב כי הגיע הזמן שיאיר לפיד יתייחס אלינו ברצינות

      רון חולדאי בגנקי (בוצ'צ'ו)
      אויב מוצהר של הקהילה המשכילה, האנרגטית, היצירתית והמתוסכלת של העיר. חולדאי מחלל בגנקי עם עינת שרוף (צילום: בוצ'צ'ו)

      הרנטגן: אמיר בן-דוד רואה דרך הדמות הבולטת של השבוע
      מעושרים: לערבי העשיר בעולם יש רולס רויס במטוס הפרטי
      אויש תסתמי: מהפך - חגית גינזבורג מתמרמרת על נשים
      מבחן ההמבורגרים הגדול של וואלה! גבר ליורו 2012