פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      הרנטגן: טוב ביי. בינתיים

      אם יאיר לפיד רוצה שנשכח כל מה שידענו עליו ונתחיל להתייחס אליו ברצינות, הוא חייב לנצל את הלימבו אליו נקלע. חליפה לא תספיק. אמיר בן-דוד, הרנטגן של וואלה! גבר, מסביר

      יאיר לפיד, אוניברסיטת תל אביב (נמרוד סונדרס)
      יש ביקוש לסחורה שלו? לפיד בכנס תומכים (צילום: נמרוד סונדרס)

      בתיאולוגיה של הכנסייה הקתולית, לימבו הוא אזור חיץ בין גן העדן לגיהנום, שבו משוטטות נשמותיהם של המתים שלא חטאו בעצמם אך גם לא טוהרו כליל מהחטא הקדמון. הם אמנם לא נידונו להיענש באש השאול, אך גם לא זוכים לפסוע על הנתיב השמימי לגן העדן. הספרות האנגלית אימצה את המושג והיא מייחסת אותו לתיאור מצב של אדם שנקלע לקיפאון שהוא אינו יכול להיחלץ ממנו בכוחות עצמו. כמו יאיר לפיד.

      ההודעה הדרמטית על הצטרפות שאול מופז וקדימה לממשלת נתניהו תפסה את לפיד רגע אחרי שהשיל מעליו את דמותו הקודמת ורגע לפני שהתרגל, והתחיל להרגיל גם אותנו, לדמותו החדשה. עכשיו הוא ייתקע בלימבו הזה שבין אולפן שישי לספסלי הכנסת. לא יכול לחזור לאחור אבל גם לא ממש להתקדם קדימה.

      כמעט כל הפרשנים הפוליטיים מסכימים שאירועי השבוע היוו מכה מוחצת לשאפתנות הפוליטית של לפיד. העובדה שאיש מהם לא הצליח לחזות את אירועי השבוע מזכירה לנו שבביזנס הזה, מעט צניעות לא תזיק. אל תתפלאו אם בעוד שנה אותם פרשנים יסבירו באותה מידת ביטחון איך דווקא דחיית הבחירות אפשרה ללפיד להתארגן ולבסס את מפלגתו, ואיך תחושת המיאוס של מצביעי קדימה ממופז, שלחה אותם בסופו של דבר דווקא לזרועות לפיד.

      "מה שראיתם היום זו בדיוק הפוליטיקה הישנה, המסואבת והמכוערת, שהגיע הזמן להעיף מחיינו", כתב לפיד בעמוד הפייסבוק שלו אחרי שנודע לו שהבחירות בוטלו, "פוליטיקה של כסאות במקום של עקרונות, של ג'ובים במקום של טובת הציבור, של אינטרסים של הקבוצה במקום של המדינה כולה. הם חושבים שעכשיו הם ימשכו זמן ואנחנו נשכח, אבל הם טועים. הברית הפוליטית המגעילה הזו תקבור תחתיה את כל משתתפיה". 200 האנשים ששיתפו את חבריהם בהכרזה הזו, כמעט 3,000 הלייקים ומאות התגובות (שלפיד, כדרכו, לא טרח להתייחס אליהן), מוכיחות שיש ביקוש לסחורה הזו. השאלה המעניינת היא איזה מין יאיר לפיד ינסה למכור לנו אותה בשנה וחצי הבאות.

      הרנטגן: אמיר בן-דוד רואה דרך עופר עיני

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      עשה עניין גדול. יאיר לפיד והעניבה באולפן שישי (צילום: יח"צ)

      כי יאיר לפיד לא נתקע רק בלימבו בין תחנות חייו אלא גם בלימבו שבין תדמיות. בנקודת האמצע בין יאיר לפיד הישן לחדש. כמו שחברו הטוב שלמה ארצי היה מנסח את זה "נשאר תקוע בחליפת חייו". כשלפיד התחיל להנחות את "אולפן שישי", לפני ארבע שנים, הוא עשה עניין גדול מהעובדה שהתפקיד החדש יחייב אותו ללבוש חליפה ועניבה. עד אז הוא טיפח את התדמית שלו כ"יאיר", בדרך כלל במלעיל, הבחור ברוך הכישרונות והיצירתי בטריקו השחורה, שהוא אולי קצת יותר מפורסם וקצת יותר עשיר וקצת יותר מחובר, אבל בכל זאת אחד מהחבר'ה. ואז הוא ביקש מאיתנו לשכוח את התדמית ההיא, שהייתה מפעל חייו, ולקנות ממנו תדמית חדשה. האיש בחליפה.

      החליפה היא לא רק עניין שולי של סגנון, אלא גם של מהות. יאיר לפיד בעצם ביקש שנפסיק להתייחס אליו כאל הבחור ההוא מהאגרוף, הגנקי, הרוק'נרול והתהייה הגימנזיסטית "מה ישראלי בעיניך", ונצרף אותו לחבורת לובשי החליפות. אבל הוא מסתכן בכך שברגע שנתחיל להסתכל עליו כעל חבר במסדר "הפוליטיקה הישנה, המסואבת והמכוערת", בן דמותם של כרמל שאמה הכהן או יריב לוין – אנשים צעירים ממנו שנראים כאילו הלכו לגן בחליפה, התמחו באכילת ראש ביסודי וניסחו הצעות חוק בחטיבת הביניים – הוא ייאבד את כל המוג'ו היאיר לפידי, זה שהוא עצמו טיפח בכישרון כה רב.

      לימבו עם מלכוד: אם לפיד יצליח לשכנע את הציבור שהוא פוליטיקאי מן המניין, הציבור יתחיל להתייחס אליו כאל פוליטיקאי מהמניין ויפסיק לאהוב אותו, וברגע שיפסיקו לאהוב אותו, לפיד ייאבד את הנכס העיקרי שבזכותו הוא נכנס לפוליטיקה. או כמו ששוגר ריי ליאונרד אמר אחרי שפירק את מרבלס מרווין הגלר בקרב הבלתי נשכח על אליפות העולם באגרוף במשקל בינוני בסיזר פאלאס של לאס וגאס: "יש לנו פה וואחד בעיה, אח שלי. ויש לנו שנה וחצי להתמודד איתה".

      הרנטגן: אמיר בן-דוד רואה דרך אלדד יניב

      יאיר לפיד מחוץ לביתו יום אחרי שהודיע על פרישתו מערוץ 2, ינואר 2012 (דרור עינב)
      איפה הכסף? לפיד ביום ההכרזה על מעברו לפוליטיקה (צילום: דרור עינב)

      לפיד יכול לנצל את חודשי ההמתנה שנכפו עליו כדי לבדוק את כל הטעויות שעשה מרגע שנכנס לפוליטיקה. איך הציג את משנתו החינוכית בלי להכין שיעורי בית, כפי שהודגם בפוסט שפרסם יוסי גורביץ' בבלוג המצוין שלו. איך ניהל את התקשורת עם אוהדיו ועם מבקריו בפטרונות שמעידה שהוא מנותק לחלוטין מערכי השיח החדש שנוצר בכיכרות וברשתות החברתיות. איך בחר להתעלם משאלות קשות בכנסי בחירות. איך לא הפנים את העובדה שמרגע שהוא מציג עצמו כמועמד ראוי למשרת שר בישראל ומתחייב לקדם רפורמה רדיקלית בדרך שבה אנחנו מחנכים את ילדינו, הוא לא יכול יותר להרשות לעצמו לכתוב בטור שלו ב-7 ימים משפטים כמו "רוב האנשים אינם מכירים טוב מספיק את ההליך המשפטי ואינם יודעים שכל אדם, אם רק יתחשק לו, יכול להגיש בג"צ נגד כל אדם ובכל עניין" (זאת בשעה שרוב האנשים יודעים שבית המשפט הגבוה לצדק עוסק רק בעתירות נגד רשויות המדינה או נגד ממלאי תפקידים ציבוריים), או לטעון ש"בראי ההיסטוריון בן זמננו המלחמה הקרה היא כמעט הערת שוליים" (ולא, נניח, אחת התופעות ההיסטוריות המרכזיות שעיצבו את המאה העשרים).

      שני הציטוטים האלו נלקחו מהטור האחרון שלו, שרובו הוקדש לבנציון נתניהו המנוח. לפיד כתב שם שעיקר עבודתו של נתניהו האב עסקה בפער בין מציאות לבדיה. "נדמה לי שמותר להניח", כותב לפיד, "שגם כהיסטוריון וגם כאבא, בנציון נתניהו ז"ל היה מודע לכך שאותו עיקרון תקף גם לגבי עצמו".

      על פי אותו קו מחשבה מותר להניח שכעיתונאי וכפוליטיקאי יאיר לפיד מודע לכך שאותו עיקרון ממש תקף גם לגביו. אם הוא רוצה שנשכח את כל מה שידענו עליו ונתחיל להתייחס אליו ברצינות, הוא יכול לנצל את השהות הכפויה בלימבו, ללמוד מהשגיאות הפטאליות של שאול מופז, ולהתחיל ולהתייחס אלינו קצת יותר ברצינות. חליפה לא תספיק.

      פליפ פלופ: פיל הלמות' הוא הליצן העצוב של עולם הפוקר

      יאיר לפיד, אוניברסיטת תל אביב (נמרוד סונדרס)
      ראש לימבו. לפיד מחייך כל הדרך אל הלא נודע (צילום: נמרוד סונדרס)

      הרנטגן: אמיר בן-דוד רואה דרך הגבר של השבוע