חיים של אבא: אין גאלה בגאליס

נשארתי לבד, מגונן בחירוף נפש על שני הכיסאות הריקים. לא, זה תפוס, אמרתי לילד ואמו שדפקו לי מבט של "מה אתה יותר, סוטה או חסר חיים", חשבתי שיקרו לי הרבה דברים בחיים, אבל לשבת לבד בגיל 37 באולם קולנוע ולצפות בגאליס, לא היה בסל המטרות שלי

חיים של אבא (יח"צ , ארז מיכאלי)
(צילום: ארז מיכאלי)

הגשם פתאום הפך למבול והבגדים שלי החלו לספוג מים. לעזאזל. כנסו יותר פנימה, שאגתי לגדולה ולחברה שלה, שניסו לא להימחץ תחת ההמון, בואו, היצמדו אליי. כולם מסביב נדחקו, צעקו, נבהלו, ניסו להסתתר מפני הסערה, אבל הרוח הצליפה את הגשם על הפנים והבגדים. איך נפלנו ככה פתאום לאקסודוס. לכל משתתפי הריאליטי בייבי-בום עונה 2, זה לא כתוב באותיות הקטנות של החוזה אבל כדאי שתדעו: בעוד עשר שנים התינוקת החמודה שלכם תגרור אתכם להשקת עונה חדשה של סדרת נוער, ואחרי זה אתם תרדפו אחרי הביטוח הלאומי כדי לקבל עשרה אחוזי נכות על ליקוי שמיעה והלם תרבות.

חבר שעובד בחברת הפקה התקמבן על שתי הזמנות להשקת העונה החדשה של גאליס. סליחה, צריך לצרוח את זה - גא-ליס!. אז הוא שאל את הבת שלו אם זה מעניין אותה, אמרה סבבה, היא שאלה את הבת שלי אם זה מעניין אותה, אמרה סבבה, הבת שלי שאלה את אימא-אשתי אם היא יכולה ללכת, אמרה לה סבבה, אשתי אמרה לי קח אותן, אמרתי רות הישר. אז נסענו לאודיטוריום ליד אוניברסיטת תל אביב. אחרי קצת יותר מ-37 שנות חיים מגיע לי להיות פעם אחת במקום הכי נכון בעולם.

חיים של אבא (יח"צ , ארז מיכאלי)
(צילום: ארז מיכאלי)

זה היה המקום הכי לא נכון. ההתחלה דווקא הייתה נוצצת. נכנסנו פנימה אחרי המקלחת-גשם, וההדוניזם חגג. כיבוד חופשי, מוזיקה, צלמי פפראצי שהבזיקו וכתבי רכילות שהסתובבו בין מאות ילדות. הרגשתי כאילו גיא פינס חטף אותי לתוך התכנית שלו ואי אפשר להעביר ערוץ. גם לא רציתי, כי אוטוטו אני ודנה פרידר נשהה יחד באותו חלל.

פתאום נשמעו צרחות, ועשרות ילדות שעטו דרכי לאזור שמתחת למפלס העליון, לשם, מסתבר, יצאו הכוכבים הזוטרים של הסדרה מלווים בפמליה תקשורתית. ראיתי את כל החיים חולפים לי מול העיניים - זה היה קצר, לא כזה מעניין בינתיים – וכשהבנתי שאני עדיין בחיים, חיפשתי מיד את הבת והחברה שלה. חששתי לגורלן. הסתבר לי שהן שעטו לכיוון ההפוך, אל דוכן הנקניקיות. זה היה רגע של גאווה ישראלית.

בזמן שהתרגשתי לגלות שהבת שלי והחברה שלה הן הרבה דברים אבל לא קלישאה של מעריצה מתבגרת, רוב הילדים התרכזו מתחת לבלקון עם סמארטפונים שלופים, ובכל פעם שאחד מכוכבי הסדרה התקרב למעקה, הזגוגיות רעדו מרוב צרחות. הם למטה והאלילים שלהם למעלה. ככה זה, המרחק מזין את ההערצה. הנה הם, הכוכבים, כאילו במרחק נגיעה, אבל למעלה, מאובטחים, בלתי מושגים. מה שכמובן הופך אותם לנערצים יותר. ואז הגיחה המר"ן אליאנה תדהר, ה-כוכבת של הסדרה, ומאז אני שומע צפצופים באוזן ונבהל מפלאשים.

חיים של אבא (יח"צ , ארז מיכאלי)
(צילום: ארז מיכאלי)

הערב הגיע לשיא חדש כשנכנסו לאולם כדי לצפות בשני פרקים חדשים של הסדרה בבכורה עולמית. הייתי צעיר ומגניב לרגע והתעניינתי על מה העלילה. מקריאת שפתיים חלקית ותרגום חסר של שפת הסימנים הבנתי מהבנות שהיא על מחנה קיץ, אנשים שקפאו ואיזה מקום בשם גליסיה. הנהנתי אליהן כמו שמהנהן פוליטיקאי שמקבל הסבר על תהליך יצירת השבבים במפעל אינטל.

ואז פרידר עלתה לבמה ושוב צרחות וזה, ואמרה שעכשיו נצפה בפרקים מהסדרה המטורפת – לא באמת – שהיא גם סדרת השנה, עם שחקני השנה וכל מיני דברים-השנה, שמצליחים לפרנס גרפיקאים, תסריטאים, צלמים, מלבישות, מאפרות ועוד כל מיני אנשים ממעמד הביניים ומטה, ואם זה מחיר התהילה אז שווה לשלם אותו.

הבנות מיהרו לשירותים לפני שיתחיל. נשארתי לבד באולם, מגונן בחירוף נפש על שני הכיסאות הריקים. לא, זה תפוס, אמרתי לילד לחוץ ואמו העצבנית. הם דפקו לי מבט של "מה אתה יותר, סוטה או חסר חיים", אבל התעקשתי שאני לא לבד. מתחיל. נשארתי בודד בחושך. חשבתי שיקרו לי הרבה דברים בחיים, אבל לשבת לבד בגיל 37 באולם קולנוע ולצפות בגאליס, לא היה בסל המטרות שלי. הבנות חזרו ונשמתי לרווחה. חיפשתי בעיני את הילד ואמו כדי להראות להם שאני לא סוטה אלא רק חסר חיים, אבל הם כבר לא עמדו במעבר.

בינתיים נראו מראות לא קלים של ילדים מיואשים מכך שהסוללה החלה להתרוקן להם בזמן שהם צילמו את הפרקים והפרו זכויות יוצרים. חשבתי שהסוד הכי גדול במדינה הוא מה ששולה זקן לא תספר כעדת מדינה, אבל הסתבר שה"מי ירה בג'יי.אר יואינג?" של הדור הזה הוא "מה קרה ליונתן?". מה באמת קרה לו? נו באמת, תתרכזו באוברדראפט שלכם.

חיים של אבא (יח"צ , ארז מיכאלי)
(צילום: ארז מיכאלי)

אבל אל תתנשאו. ההבדל בין הפקאצות האלה לחבורת גברים שמחכה מחוץ למגרש כדי להצטלם עם ערן זהבי, הוא שהן לא מגרבצות. היו בנות שצרחו גם בהופעת הביטלס בתכנית של אד סאליבן, אז למה לרדת על אלה, בגלל שיש להן סמארטפונים והן משלנו? לכל דור ודור הציפי שביט והג'ון לנון שלו. ההערצה תמיד הייתה וכנראה תמיד תהיה, וערב הגאלה המקושקש הזה הוא בסך הכול עוד תבנית עדכנית שאליה יצקו את הרגש הזה. לצחוק על הילדים בהקשר הזה זו צביעות. הם גדלים למציאות שדור ההורים יוצר להם. הדור שלנו. והדור שלנו ניפח כאן הכול, גם תכניות טלוויזיה.

ביציאה אנחנו חוצים כביש, הגשם שוב מתחיל לרדת. איך היה, אני שואל את הבנות. מקריאת השפתיים שלהן הבנתי שסבבה.

עומר דרור, שלומית מלכה (אביב חופי)
(צילום: אביב חופי)

עוד בוואלה! גבר:

חיים של אבא: ארז מיכאלי מנסה להתמודד עם העולם החדש

מעושרים: המיליארדר ההודי המטורף ששפך 120 מיליון דולר על חתונה

אלה ברדק שואלת איפה הכסף: מי לעזאזל צריך לשלם על מי?