איפה הכסף?

הסוגיה המעיקה ביותר של עולם הדייטים היא עניין החשבון בסוף. השנים חולפות, צוקרברג פורץ, לבנק ישראל יש נגידה אבל מסורת התשלום הגברי בסוף הדייט נשארת. למה? בגלל מקרים כאלה

דייט (ShutterStock)
(צילום: ShutterStock)

אני שונאת דייטים. לאף אחד לא מגיע הסבל הזה. שיטת ההיכרות המועדפת עליי היא דרך חברים, כך שמראש ניתן למנוע את המפגש המביך שלא נעים לאף אחד מהצדדים. דייט מרגיש כמו ראיון עבודה בגיהינום, פלוס אלכוהול. כל דבר שתגיד או תעשה עלול לשמש נגדך בבית הדין הגבוה לצדק של הזוגיות. זה גם הזמן להודות שאני יצור מגושם למדי, שאין לו ממש כוח לנתח ולחשב כל צעד, שעל ונפנוף שיער. אז אני זורמת. התוצאה, כמובן, לפניכם - אני עדיין רווקה.

אין ספק שהסוגיה המעיקה ביותר של עולם הדייטים היא עניין החשבון בסוף. אינספור אזכורים תרבותיים, דאחקות צולעות ומניפסטים זועמים על מה שאני מכנה ריקוד הארנק. השנים חולפות, צוקרברג פורץ, האדם המציא אבקה שהופכת לתפוחי אדמה (ובבקשה אל תנסו את זה בבית), לבנק ישראל יש נגידה אבל מסורת התשלום הגברי בסוף הדייט נשארת. למה בעצם?

לא משנה כמה תהפוכות יעבור העולם הזה, המוסכמה החברתית היא שהגבר הוא זה שנושא את עול התשלום בדייט הראשון. יש לזה מספיק צידוקים סחים יותר ופחות: גברים מרוויחים יותר מנשים, הוא האלפא מייל שמזמין אותך, ועל כן הערב על חשבונו, ג'נטלמניות, אבירות או סתם הכרת תודה. אחרי הכול, אנחנו מגלחות ומורטות ורעבות ומתאפרות ומתקשטות ועולות על עקבים. אפשר לצפות מכם שתעשו משהו אחד קטן בחיים שלכם. עם השנים צצו להן הפמיניסטיות כפטריות אחרי הגשם, והן מתעקשות בתוקף לשלם על עצמן. זה כמובן הצד שאישה כמוני יותר מחוברת אליו. אין לי כוח להדוף את ארנקו של הצד השני, לצחקק כמו אידיוטית כשהוא מצהיר ש"עליו", ולהרגיש כמו פרס מנצנץ. מעולם לא היו לי בני זוג עם כסף, רצה הגורל שכולם דווקא היו תפרנים למדי. איך אימא שלי אומרת? אני יודעת לבחור אותם, אבל נשבעת שזה לא הזיז לי.

אילוסטרציה (ShutterStock)
(צילום: ShutterStock)

אף פעם לא התייחסתי לגבר שלצידי כמו ארנק מהלך. לא צריכה מתנות וקשקושים. בכלל, ויכוחים על כסף כל כך מרתיעים אותי שאני פשוט מעדיפה לשלוף את הארנק החצי ריק שלי, להתנצל, כי אני שוב אגלה שאין בו כלום, ולרוץ לחפש את הכספומט הקרוב. זאת אני. מנגד נמצאות רוב חברותיי, וסביר להניח שגם רוב הנשים במדינה הזו, שמעדיפות בתוקף את עניין המוסכמה. "לפחות בדייט הראשון, הוא צריך לשלם" עונה לי החברה הכי טובה שלי בעצבים, "זה בכלל לא נושא לדיון. אפשר לחשוב, 14 שקלים על כוס קפה, 25 לבירה במקרה הרע, שינוחו". אני יכולה להבין את הרציונל שלה, מאחוריו מסתתר כמובן לב שבור ואגו פצוע. היא החליטה להתייחס לעצמה כמו אלה, אחרי יותר מידי גברים שידעו לנצל את חוסר הביטחון שלה, ומי שרוצה להשתעשע איתה על האולימפוס, שיישא בתוצאות. לא אשקר, אני קצת מקנאה בנשים שיודעות ומצליחות להשיג בדיוק את מה שהן רוצות, אבל תמיד הצהרתי בגאון על הגישה הפשרנית שלי בעניין התשלום. כנראה שהיה לי קל - הציעו לשלם עליי כל הזמן. לפחות בהתחלה.

כמו תמיד, כשאני בטוחה שגיבשתי לעצמי סוג של דעה מוצקה וזהות, באים החיים האלה ועושים לי אצבע משולשת. הפעם בדמותו של גבר שהכרתי במסגרת אחד מהאירועים של העבודה. חתיך, מצחיק, חכם ולרווחת הפולניות, גם הייטקיסט שיזם את אחד הפרויקטים המעניינים ביותר שנראו במדינה הזו. אם הוא לא היה מעצבן, סביר להניח שהייתי בטוחה שהוא מושלם. נפגשנו בפאב מעפן, הרחק מביתי וקרוב לביתו, כמה נוח. אבל היי, אני אישה ליברלית ועצמאית, לא צריכה שיאספו אותי, הנה, אני כבר אלך לבד ברגל. הוא לא סתם לדקה, אבל לקראת אמצע הדרך גם אני מצאתי את עצמי בשיחה והשתלבתי בברברת. הייתי בטוחה שהולך לי לאללה. הוא צחק מהבדיחות שלי, הוא החמיא. הכל דבש. ואז הגיעו הדבורים ודרשו חזרה את שלהן.

כן רבותיי, החשבון הגיע בקול תרועה. אני התכוננתי לביצוע מופתי של ריקוד הארנק, כזה שטרם נראה כמותו. קונפורמיסטית עלובה, אין לי שום תירוץ. בדיוק כשעמדתי לשלוף את חצאית הטו טו ונעלי הקאן קאן, הפילו אותי בנוק אאוט. הוא הניח את הכרטיס והסתכל לכיוון שלי. קשקש משהו על הפי האוור ועל זה שיצאנו בזול. כן גברת אלה ברדק, שמעת נכון. הבחור לא הציע לשלם עליך, זוהי שעתה היפה של הליברליות שאת כל כך נהנית לנפנף בה. הנחתי את הכרטיס שלי לצד שלו. בניגוד אלינו, הם נראו כמו זוג מוצלח למדי. אחר כך היה גם את הקטע של הטיפ. הוא בא בלי מזומן בכלל, אז אני זו שהניחה את המטבעות. הרגשתי את הלחיים שלי מתחילות לבעור. נפרדנו לשלום והיה לי ברור כשמש - הוא לעולם לא יתקשר.

אילוסטרציה (ShutterStock)
(צילום: ShutterStock)

טיפסתי את אלנבי לבד, דמעות מטומטמות של עלבון מתעקשות לחנוק לי את הגרון. הנה, הפמיניסטית, האישה החדשה, החזקה שלכם, בוכה באמצע הרחוב אחרי דייט שהסתיים בצרימת הנוף המטופח שלה. אחר כך הגיעו המחשבות - השמנתי? אני לא יפה מספיק? אמרתי משהו מטומטם? למה אני לא מספיק טובה בשבילו, ועוד מיני קשקושים מטופשים. בסך הכל, מדובר בפעם הראשונה בה הפנטזיה שלי התפוצצה לי בפרצוף. אמרתי שלא אכפת לי לשלם תמיד, ואז הגיע הרגע ומסתבר שבניגוד מוחלט לדעותיי ורצוני, היה לי אכפת. הוא אפילו לא הציע, וזה מה, שככל הנראה העליב אותי כל כך, נגד כל הסיכויים. הוא גרם לי להרגיש כמו סחורה פגומה. לא היה שבע רצון ממה שהוגש לפניו, וסירב לשלם בעד זה, אולי זה מה שפגע בי יותר מהכל. כמה ימים אחרי כן, כשאני זונחת את העלבון שלי, אני די מחזיקה ממנו. הוא לא היה מרוצה וסירב לשחק במשחק החברתי הצבוע, שכל אחד ישלם על עצמו ושלום על ישראל. כן, זה היה מעליב, ופוגע, אבל אולי זה הדבר הנכון לעשות במקרה כזה. כך ידעתי שהעניין הסתיים וברגע אחד חוסלו ציפיותיי. ידעתי שלא יהיה לעניין הזה המשך.

ובכל זאת, הבחור הזה, אמיץ ככל שיהיה, שבר את הקודים. הוא גרם לי לפקפק בעצמי. כעסתי, על עצמי, לא כי לא שילמו עליי, כי הבנתי שאני בעצם כמו כולן. שהיה לי נוח להצהיר שאני לא רוצה שישלמו עליי, כל עוד כולם הציעו ושיחקו במשחק הזה. ברגע שהגיע מישהו שהעז לעשות אחרת, כל מגדל הקלפים הפמיניסטי שלי התמוטט. אני עדיין חושבת שגבר הוא לא ארנק. שהמוסכמות המיושנות הללו, אבד עליהן הכלח. עם זאת, אני לא יכולה שלא לקוות שאני וכל הנשים נלמד לעמוד מאחורי הסיסמאות שלנו, לא רק כשזה נוח, מתאים ומחניף לאגו המפואר שלנו. דווקא כשזה קשה, דווקא כשזה פוגע. זו בעיניי, הדרך האמיתית לשחרור - אושר, השלמה וקבלה שלמים, פשוט כי הם לא תלויים בשום אדם אחר, שהוא לא את.

אילוסטרציה (ShutterStock)
(צילום: ShutterStock)

עוד בוואלה! גבר:

אלה ברדק מסבירה איך הרשתות החברתיות הרסו לנו את הסקס והזוגיות

עם אישה כזו, לא מפתיע שהכדורגלן הזה נפצע כל הזמן

הצאר ולדימיר: מה הופך את פוטין לגבר-גבר שמאיים על העולם?