פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      חיים של אבא: קבוצת ניקוד

      אני לא מוכן להיות חבר בקבוצת וואטסאפ שמקבלת אנשים כמוני. אבל הילדה לחצה, עד שהחלטתי - בעצם, למה לא? רגע, משהו קורה, אחת החברות החליפה את השם ל"הבנות שולטות!". נחמד. אבל למה רק סימן קריאה אחד??

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      (צילום: ShutterStock)

      אני חבר בקבוצת וואטסאפ "מועדון הבנות", כלומר, "הכניסה לבנות בלבד!!!", לא יודע, בכל שנייה השם משתנה. לא משנה, אני חבר בה. כלומר, הבת שלי. וגם אני. שותף סמוי. היא אחת מ-317 ילדים ברחבי ישראל שתיכף חוגגים יום הולדת 10 ועדיין לא מחזיקים בסלולרי משלהם. זה גורם לה להתבגר תחת רגשות קיפוח עזים, ואולי לחשוב שיש בעולם אנשים שטובים אליה יותר מאשר אבא ואימא שלה. אז כדי שהיא תרגיש 'מחוברת' כמו החברים והחברות שלה, הרשיתי לה לתת את מספר הסלולרי שלי לאחת החברות שפתחה את הקבוצה, והיא צירפה אותה. כלומר, אותי. קבלו עדכון: שם הקבוצה שונה ל"אנחנו הכי יפות!!!!!!". אחלה שם. אופס, פספסתי שניים. הנה - !!.

      בהתחלה הרעיון שלה הבעית אותי. בערך פעם ביומיים היא שואלת מתי היא תקבל טלפון סלולרי משלה, ובכל פעם אני עונה לה שמתישהו בין כיתה ה' לבת מצווה, תלוי אם אצליח להימנע מהצטרפות למועדון הלקוחות של ההוצאה לפועל. וגם, הסברנו לה, אשתי ואני, ברגע רומנטי של קונצנזוס, שזה תלוי בבגרות הנפשית שלה, כי היא עלולה להתמכר למכשיר והיינו רוצים להכיר אותה קצת יותר מתשע-עשר שנים.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      (צילום: ShutterStock)

      אני לא רוצה להיות חבר בקבוצת וואטסאפ שמקבלת אליה אנשים כמוני. סולד מהעניין. זה מעיק. לפעמים נדמה לי שכל הרעיון הזה של קבוצות וואטסאפ, בא למעשה להזכיר לך מה אתה לא אוהב בקבוצת האנשים הזאת, שמשתפת אותך בתמונות מהקניות ברמי לוי ומהגגת על השופטים במאסטר שף. אז אני וקבוצות וואטסאפ כבר לא. ובכן, לא לגמרי לא. יש קבוצת וואטסאפ אחת שהקמתי, קבוצה פרקטית ויעילה ששמה "מי לוקח את הילדים לטניס?", ובה אנחנו ההורים מתאמים - בלי סימני קריאה וללא סמיילי - מי לוקח את הילדים לטניס. קיבלתי עליה תגובות חמות. רגע, משהו קורה, אחת החברות החליפה את השם ל"הבנות שולטות!". נחמד. אבל למה רק סימן קריאה אחד??

      אז חשבתי על הרעיון של הילדה כמה פעמים ביום - היא פשוט לא הפסיקה לשאול - והחלטתי שבעצם, למה לא? כאבא, עליי להיות מעורב בחיי ילדיי, לדעת מה הם מרגישים ומה טיב היחסים שלהם עם הילדים בשכונה. אפשר לנסח זאת כך, יונית: רציתי לקבל ישירות אליי את הרכילות הכיתתית החמה ביותר, ולהיחשף לאהבות הנרקמות והשנאות הבוערות בין כותלי בית הספר. ככה הגדולה ואני נוכל לפתח שיחות כמו "איך זה שעמית עדיין לא הציע חברות לזאתי". אז אמרתי לילדה שאני מסכים, ותוך חצי דקה הייתי - היינו - חברים בקבוצה.

      אילוסטרציה (ShutterStock , שאטר סטוק)
      (צילום: ShutterStock)

      ההתחלה הייתה בדיוק הסיוט שדמיינתי. בכל שתי דקות התקבלה הודעה, ורוב הזמן הטלפון היה בידיים שלה. התלהבות של התחלה, חשבתי לעצמי. אחרי שעה חשבתי קצת אחרת, לחצתי על "השתק" לשבוע, לקחתי את הטלפון ליד ואמרתי לה שמדי פעם אתן לה להציץ ולענות. באותו רגע דנתי את עצמי להיות המזכירה שלה. נאלצתי להציץ במסך בכל עשר דקות, ואז להעביר לה כדי שתוכל להתכתב. אחת הילדות בקבוצה היא מקופחת נטולת טלפון נייד - עוד אחת מ-317 הילדים ברחבי ישראל - כך שהרגשתי שותפות גורל עם אימא שלה, שמסרה את חייה הסלולריים למען בתה.

      ההמשך היה צולע. רוב ההתכתבויות היו בסגנון "למה את לא עונה?" ו"תסתקלו על התמונת קבוצה!!!!" - עם סמיילים למכביר. אבל בלי בשר. הכול אינפורמטיבי. במקום סודות מסעירים קיבלתי "היוש ביום רביעי ב 3 וחצי אתם יכולות לבוא עליי?", ותמונה עגומה של יד מגובסת ותחתיה כיתוב "עקמתי את העצבעות אחורה". חשדתי שהן מצנזרות מידע, אבל אז נתקלתי בהודעה "אתם יודעות שנופר חושבת שדרור מאוהב ודרור חושב שהיא מאוהבת בו" - השמות האמיתיים שמורים במערכת - וחשבתי שהנה, קורים דברים, וכדאי לזקוף אוזניים. בזה זה נגמר. מהר מאוד חזרנו ל"אני הביא לך ביום ריאשון את המחברת של הצופים".

      ואז הן התחילו להקליט הודעות ולשלוח דרך הקבוצה, כאילו זה ווקי-טוקי. "היייי מה נשמע", מתקבלת הודעה קולית בקבוצה. "הייי, מה את עושה?", הבת שלי עונה. והחברה מחזירה בהקלטה משלה, "אוכלת". עמוק. במקביל, צורפתי לקבוצה הכיתתית "ד' 1", שהיא, כמובן, שולטת!!! חשבתי שאגלה שם א-ב-ני-בי או-בו-ה-בב או-בו-ת-בך, ואז אשים יד על הילד החצוף הזה, אבל במקום רומיאו ויוליה קיבלתי משחקי ניחושים, הלצות חביבות ותיאומים לוגיסטיים. נרגעתי. עדיף ככה. הם עדיין לא שם.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      (צילום: ארז מיכאלי)

      כאן בצד פתאום אני מרגיש כמו הפרעה. ההצצות התכופות בקבוצה גרמו לי להישאב פנימה. לא קורה שם כלום ואני בכל זאת צורך את הכלום הזה בקביעות, ובמנות של 10 עד 100 תווים. התרגשתי כשהן תכננו את מסיבת ההפתעה לכבוד יום ההולדת של המורה, התלהבתי כשאחת החברות סיפרה שקנו לה שולחן פינג פונג, הוצפתי חמלה כשהבת שלי כתבה "מה אתם עושות עכשו? אני חולה בבית וירד לי החום", וניסיתי לפצח את פירוש הצופן "חזרתי הרגע ממחירה של הסרט גשם של פלאפל 1".

      לפעמים, גם בזמן העבודה, אני לוקח את עצמי לשירותים להירגע, גונב איזו הצצונת בראי רואה שם משוגע, ואז נכנס לקבוצות לראות מה חדש. עכשיו אני מתוסכל. אני מרגיש ממש חלק מהם, אבל אני לא. אני רוצה לענות להם, לתקן את השגיאות בעברית, להיות אחד מהחבר'ה ולזרוק בדיחה, לשתף אותם באיזה "יוצא מהעבודה, להביא משהו מהסופר?" - אינטימיות סלולרית שאני חולק רק עם אשתי - אבל אני לא יכול. ככה זה, הם יוצרים לעצמם את העולם שלהם ואנחנו לאט לאט מאבדים אחיזה, וכל זה קורה על המסך שלי. נגזר עליי להיות פאסיבי ולאכול את הלב. הנה, מישהי שינתה עכשיו את שם הקבוצה ל"יפות או מכוערות". איזה שם מעפןןןןןןןן. אוף, בנות, זה מעצבן!!!  

      חיים של אבא (יח"צ , ארז מיכאלי)
      (צילום: ארז מיכאלי)

      עוד בוואלה! גבר:

      חיים של אבא: ארז מיכאלי מנסה להתמודד עם העולם החדש

      מעושרים: המיליארדר הצרפתי הקשיש שנותן פייט רציני למאפיה

      אלה ברדק יצאה לחפש סטוץ באפליקציית דייטינג. זה נגמר באסון, אלא מה