טינדרסטיקס

חיי המין של אלה הם מדבר סהרה. גם אתם הרי לא ממש עושים סקס, אל תסתכלו עליה ככה, אז היא הורידה את "טינדר". צעד קטן בשבילה, צעד גדול לאורגזמות משולשות. או שלא

אילוסטרציה (ShutterStock)
(צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

אל תתחילו איתי אפילו עם הולנטיינס הזה שלכם. חגים ומועדים מהסוג שאמור לגרום לי להרגיש רע עם עצמי לא הזיזו לי במיוחד מעולם. לכו תדחפו איש לרעהו לבבות במקומות שהשמש לא זורחת בהם, מה אכפת לי? אני יודעת היטב שבפעם האחרונה שהייתי בזוגיות, פרס היה ראש ממשלה ושרוואל נחשב פריט אופנתי לגיטימי. אני גם זוכרת שאני הרווקה היחידה במשרד של 40 אנשים, לא כולל המנקה, שגם היא בזוגיות כמובן. אני גם הרווקה היחידה בקרב החברים שלי, ולאחרונה נדמה לי שאני הרווקה היחידה במדינה, אבל זה לא כל כך נורא לישון באלכסון, זה מחיה את הגוף והנפש.

בינתיים אני אמורה להתמודד עם מדבר הסהרה שהוא חיי המין שלי. מאחר שכולכם בזוגיות גם אתם לא ממש עושים סקס, אז אל תסתכלו עליי ככה. כך למשל, הגעתי לצעוד עם הקדמה ולהוריד בהמלצת חברה את הקשקוש הסמארטפוני החדש, אפליקציה בשם טינדר. צעד קטן לאלה ברדק, צעד גדול לעבר אורגזמות משולשות. או שלא.

לא יעזור כמה יסבירו לי שאנחנו חיים במאה ה-21 והיכרויות וירטואליות מזמן לא שמורות אך ורק ליבחושי מערות בתולים. משהו שם מרגיש לי לא נוח, לא טבעי. להיות מאוהב זה דבר נורא. זו צורה מקובלת לחלוטין בחברה של אי שפיות. להכניס לכל הטרפת הזו והמגעים העדינים שלה את האינטרנט המרושע נראה לי פשוט עוול. מעדיפה לשבת עם דלעת ולחכות שהיא תהפוך לכרכרה, ואני לבת זוגו של פרינס צ'ארמינג. זה נראה לי הרבה יותר הגיוני מהאפשרות שאמצא בן זוג במרחב הווירטואלי, בחיי. ובכל זאת, יש ליבידו, והוא עושה מה שהוא רוצה המניאק. שונאת אותו, שונאת.

אילוסטרציה (ShutterStock)
(צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

הרעיון פשוט למדי: מורידים את הקשקוש, מזינים מספר תמונות משורבבות שפתיים, עונים על הגדרות כמו המרחק הרצוי וטווח גילאים. זהו, אתם מוכנים לצאת לדרך. מיד יוצגו בפניכם, זיליון תמונות של בני הזוג הפוטנציאלים הנמצאים בקרבתכם. אפשר לדפדף שמאלה לשלילה, וימינה על מנת להגיד איי דו. אם שני הצדדים אהבו ולייקקו זה את זה, נפתחת גם אופציה לצ'אט. פשוט, נוח, שטחי להפליא. בתור מפיג שעמום מדובר בהמצאת המאה. דפדפתי ודפדפתי. באוטובוס, בעבודה, בתור לקופת חולים. משהו ברעיון הזה של להפוך את האצבע שלי לכלי נשק חם ומסוכן מצא חן בעיניי. שנים של התעללות מצד המין השני מתנקזות לכאן, למסך המואר הזה שאני מדפדפת שמאלה פעם אחר פעם, כאילו הייתי מינימום בר רפאלי בבגדי עור לוהטים. הוא שם תמונה שלו בלי חולצה? מתלהב מעצמו, ביי. מעונב במשרד? חנון, ביי. מצלם רק את הזקן שלו מזווית אמנותית חשוכה? מכוער, ביי. מחזיק נחש? אסטה לה ויסטה, יצור.

אני יכולה לבלבל את המוח עד מחר שאני לא כזו שטחית, במקרה שלי נשבעת שזה נכון, אבל כל הרעיון של האפליקציה הזו מכוון אותי איכשהו להיות, נבלה סוג ז'. ואז מידי פעם, מישהו חמוד. מישהו שאני מתה לשאול אותו מה הוא עושה כאן בסחילנד ולקחת אותו לבירה מזדמנת. אלא מה? האגו שלי מתפוצץ. הוא כבר בגודל של האמפייר סטייט בילדינג. המון גברים מלייקקים עליי, פונים אליי, המבחר עצום. מסיבות לא ברורות בעליל אני לא פונה לאף אחד מיוזמתי. הם עושים את העבודה השחורה כמנהגם בטבע ואני משתעשעת מהצד השני של המסך. במקרים מרחיקי לכת נפתחת אופציה של תחומי עניין משותפים. השטחיות עולה מדרגה. הוא אוהב את רדיוהד ורן וסטימפי? אה, אז הוא בטח בסדר. זה לא אומר חלילה שהוא סוטה, פדופיל, או סתם מנוול שישכב איתי ולא יתקשר בחיים. גבר שצולל מבחירה למילים העמוקות של טום יורק חייב להיות רגיש, נכון? בולשיט. אבל המשחק נמשך. ואז התחלתי לפטפט קצת עם המחזרים הפוטנציאלים.

בחורה מחזיקה סלולרי (ShutterStock)
(צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

משהו נתקע שם באמצע הדרך. "שנעבור לוואטסאפ"? שואל אותי אחד מהם. רק זה חסר לי. עוד אפליקציה מהשטן. מכאן זה לא מצליח להתרומם. רובם חותרים להיפגש, כאן ועכשיו. אנחנו מאצ' מייד אין גן העדן של הזיונים המזדמנים. כל מה שאני צריכה בלחיצת כפתור: סקס מהיר ונוח, שיקפל את עצמו אחר כך לביתו הקרוב, לא יתעקש להישאר לישון או ללטף לי את החתול. אבל אני פחדנית. עצלנית. אנוכית. אני לא יכולה. מה לא בסדר איתי? אולי בין הדפים הלבנבנים מסתתרת לה אהבת חיי ואני לא מוכנה אפילו לנסות. מה אני עושה במקום? ממשיכה לדפדף שמאלה, כמעט כמו בחיים. משכנעת את עצמי שאני יותר טובה מזה, למרות שאני לא. חושבת עליו, כל הזמן. הוא בחיים לא היה משתמש באפליקציה כזו הרי. ולו היה לו משתמש בטינדר, ולא הייתי מכירה אותו, ויודעת שהוא, זה הוא. האם הייתי מדפדפת ימינה? סביר להניח שלא. הוא אף פעם לא היה הבחור הכי יפה בחדר. התאהבתי בו על סמך זה שהוא חכם, מצחיק נפלא ונהדר. המוח שלי נודד לבחור אחר שהייתי מאוהבת בו כל שנות נעוריי. הכי רחוק שיש ממודל דוגמן התחתונים. גם עליו הייתי מדלגת. והרי אהבתי אותו כל כך. אולי אפילו יותר מהכל.

אם הבחורים האלה שהכירו וטענו לאהוב או לפחות לחבב אותי אי פעם, פגעו בי כל כך, איך אפקיד את הלב השבור שלי בידיו של זר מזדמן. חסר לי המבט. לא זה המפוקסל שניבט אליי מתמונת פייסבוק מסוגננת, האמתי. זה שקולט אותי ברחוב, ברכבת, בתור בסופר. גם כאן יכול להיות מדובר בזר גמור ובכל זאת שפת גוף, אינטראקציה, חום אנושי. לא מסדר זיהוי בלתי נלאה של אנונימיים שמחשבים מהצד השני כמה קילומטרים מפרידים בינם ובין התחתונים שלי. אני ממשיכה לדפדף. לא ברור למה, ובשביל מה זה טוב. לא עושה את הצעד, נכנעת לפלרטוטים חסרי טעם שמגיעים מידי פעם, עד שאני שוב מתעלמת. משום מה, אני מרגישה פתאום הרבה יותר בודדה, ריקה. חסרת מעוף. שוב עוצמת את העיניים ונזכרת בעצב ברגע שהוא הופיע מאחורי בתור להופעה ההיא. איך שנינו הושטנו יד לקחת כרטיס. גב היד שלו נגע בשלי, כאילו בטעות, והוא חייך כשהסתובבתי. לעזאזל עם הלב השבור, עם הדחף המיני, עם הטכנולוגיה. אין שום אפליקציה, או פטנט מתוחכם אחר בעולם שיוכל להחליף את הרגע הזה.

עוד בוואלה! גבר:

אלה ברדק יצאה למשימה המסוכנת בחייה - להתחיל עם גבר

אפטר ולנטיינס: הרווקות הטריות הכי לוהטות בארץ ובעולם

תרומת זרג לפוטין: לא תאמינו שהנשים האלו נולדו גברים