משוואה בנעלם אחד

מדובר בתופעה המרגיזה ביותר של המאה ה-21 מאז הוובוזלה: הגבר הנעלם. טיפוס נאלח, שהבעיה איתו שהוא די סבבה, אפילו שווה. הוא מזהה את הפחד ומגיח בסערה. אז מתחילה הבעיה

אילוסטרציה (ShutterStock)
(צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

"תקפצי יותר גבוה", ידיד שלי צועק לעברי וממשיך את ההתעללות המגוחכת שאמורה להציל אותי. הפלאפון שלי אצלו על שלל וואטסאפיו ופייסבוקיו, והוא חטף אותו על מנת ללמד אותי לקח. אחרי מספר ניסיונות אני נשברת. על מי אני עובדת, הוא יותר גבוה ממני. חוץ מזה, נסו אתם לקפוץ במשך רבע שעה עם ציצים.

הכול בגללכם, שוב, למקרה שתהיתם. כבר יותר מחודש אני בעיצומו של משחק חתול ועכבר עם הגרסא התל אביבית של דנידין. שוב נפלתי קורבן למלכודת הגבר הרואה ואינו נראה. יכולתי לתת לו עוד אלף כינויים מטופשים: מר אש קטנה, סניור "ערה"? או סתם נכה רגשית שמודע לגודל ההשפעה שיש לו עליי. הפעם הוא נזכר לסמס אחרי שנעלם לפני שבוע לארץ הלא נודע, אליה גברים יוצאים לחופשה מידי פעם כשהם לא מצליחים להתמודד איתנו, איתי במיוחד. כמו תמיד, הסמס המטופש שלו גורם לי לעלוץ מבפנים. זו לא שמחה אמיתית, אלא רק בכאילו. הרי עמוק בפנים אני כבר יודעת שלא יצא ממנו כלום, אבל התקווה הבודדה הזו ממשיכה לקונן, עצוב לומר, כנראה כי פשוט אין שום דבר אחר באופק.

ואז החבר הטוב שלי נכנס לתמונה, מחליט שהיו לו די והותר חפירות לשנה הנוכחית, וחוטף לי את הפלאפון. אני מרגישה כמו ילדה בכיתה ד', סביר להניח גם כי נשארתי באותו גובה מאז, ושוב אני מוצאת את עצמי מתמודדת מול משחקים שמעולם לא הייתי טובה בהם. "אני לא אענה לו, נשבעת", אני מבטיחה ומגייסת את הפרצוף הכי חמוד שלי. רק שיחזיר כבר את המכשיר הארור וייתן לי לבהות שוב במסך המואר המבשר טובות, כביכול. ב"טובות" אני מתכוונת כמובן להודעה הלקונית הגברית הממוצעת, "מה קורה"? שבדרך כלל תקבל את התגובה המרטיטה "הכול טוב". הרי לא באמת מעניין אותו מה קורה איתי. משעמם לו, וסביר להניח שגם לו אין משהו טוב יותר באופק, אז למה לא לשחק קצת עם נפשי המעונה.

אילוסטרציה (ShutterStock)
(צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

כולכם יודעים על מה אני מדברת. מדובר בתופעה המרגיזה ביותר של המאה העשרים ואחת אחרי המצאת הוובוזלה: הגבר הנעלם. טיפוס נאלח, שהבעיה איתו הוא שהוא די סבבה. מה זה סבבה, אפילו קצת שווה. הנעלם מזהה את הפחד ואת הבדידות. הוא מגיח לחייך בסערה, בדרך כלל כשאת לא מוכנה, עסוקה או לגמרי בסדר ומפר את השלווה היחסית שהצלחת להשיג מאז הפעם האחרונה בה הוא התחפף. כיף לו איתך, כך הוא טוען, כשאתם יחד באמת הכול נפלא ונהדר. הבעיה מתחילה ברגע שאתם נפרדים לשלום. את חותמת את הפגישה המוצלחת בסמס דביק, הוא, לרוב לא עונה. ולא רק שהוא לא עונה, הוא יתעלם ממך לפרק זמן לא מוגדר. מיומנות כמוני כבר יודעות לשתף פעולה עם ההיעלמות ולא ליצור שום קשר. טירוניות עוד ינסו את מזלן ויזכו לקבל התעלמות מזוקקת מהסוג המעליב ביותר. לשניכם זה ברור, אין לו כוונה להישאר, אבל תמשיכו לשתף פעולה במחול השדים.

אחת ולתמיד אני מתה לדעת למה אתם עושים את זה, לבחורות טובות כמוני, למרות שיש לי פחות או יותר מושג סביר. עם כל כמה שתנסו להכחיש את זה, נחמד לכם שמידי פעם אנחנו בסביבה. הבחורות הטובות האלה, לא הפצצות הלוהטות שתמכרו את אימא שלכם בשבילן. פשוט בחורות טובות, חמודות, שנמאס להן לחפש ונורא רוצות שיאהבו אותן. הן הכלי הבטוח. קר לכם בלילה? אז אתם תסמסו. הן יכולות להגיע ברצון, כי גם הן לא אוהבות לישון לבד. מישהי הבריזה לכם? ובכן, עוד סמס. הפעם אולי אפילו שיחה, חלילה לכם מלהפגין איפוק ובגרות. ובחורות כמוני הן הקורבן הקלאסי, כי מספיק שברונות לב שכנעו אותי ואת דומותיי שהנה, אני אהיה לבד לנצח. כי נמאס לי לבכות מידי לילה אז אני מוכנה להסתפק גם בפירורי חיבוק מזדמן. אני זו שמאכילה היטב את המפלצת השמנמנה הזו של חוסר הביטחון והיעדר עמוד השדרה, שמונע ממני להתעלם מכם עד זוב דם, או לחילופין להגיד לכם ללכת לאלף עזאזל.

אילוסטרציה (ShutterStock)
(צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

כשאני מתמהמהת, ולא משחקת הישר לידיו של דנידין, דווקא אז הוא אוהב אותי יותר. אל תחשבו חלילה שהאדון יצא מגדרו - הוא ישלח סימן שאלה, ישאל "איפה את?", לפעמים אפילו יצרף סמיילי עצוב. איך אני שונאת את הסמיילי העצוב הזה, ימח שמו וזכרו, נקודותיים וסוגריים שהם התגלמות כל הרוע והזלזול בעולם. הנה, זה קורה גם הפעם, בעזרתו הנדיבה של החבר הטוב שלי, שלא מוכן שאפול שוב, גם במחיר של להחביא ממני את הטלפון כאחרון המפגרים. "הוא ממשיך", מודיע לי הידיד. כאילו שאני לא יודעת. זה ברור כשמש הרי, הוא רוצה כאן ועכשיו. אז מה אם הוא התעלם ממני במשך כל השבוע שעבר אחרי שבילינו יחד לילה קסום. אז מה אם לפני יותר משלושה שבועות הוא ישן כאן, וצחקנו עד שכאבה לו הבטן ולי הלב. גם אחרי זה הוא נעלם, כמנהגו בקודש. בכל פעם בתירוץ קלוש אחר. אז אני כבר לא שואלת. אני מניחה כבר שזה מה שמגיע לי. שאני אף פעם לא אהיה מהבחורות האלה שתהפכו את העולם בשבילן. אני מקבלת בהכנעה את גורלי, ובכל פעם שהטיפוס נעלם, אני מסתכלת אל האופק, או סתם על המסך, מחפשת את דמותו בין עשרות מיילים הנוגעים לענייני עבודה וקשקושים משעממים של יום יום. בפעם הבאה הוא יבין שאני נהדרת. בפעם הבאה, הוא יראה שאיתי לא משחקים. אבל הפעם, אני פשוט ארוץ אליו, כי התגעגעתי, ולא ברור למה. רק כדי לא להרגיש שוב שאני הכי לבד בעולם.

"מחקתי את המספר שלו", אני מודיעה לידיד שלי שהחליט להשיב לזרועותיי את הפלאפון האבוד. "שטויות, הוא ינסה בפייסבוק", הוא משיב לי וכמובן צודק. אני אהיה חייבת לא להישבר, בכוחות עצמי, שהרי לא אוכל להפקיד שומר סף לנייד או לחשבון הפייסבוק שלי 24 שעות ביממה. אני מודה לידיד שלי על השירות האדיב ושולחת אותו לדרכו. עכשיו זה רק אני ודנידין, גבר הפלא שמגיח ללא הזמנה מראש ומת לשחק איתי במחבואים. כדי להיגמל סופית מהמשחק האידיוטי, אני מזכירה לעצמי מה אני באמת רוצה, שהוא לא יכול לתת. לא חתונה, ולא אוקיינוסים ולא הבטחות של ירח וכוכבים. סתם בחור פשוט שלא ממהר לברוח אחרי שהוא נשאר לישון. שאכפת לו איך עבר על היום. שיקום לידי בבוקר ויחשוב לעצמו שטוב לו שהמשוגעת הזו שישנה לידו בפיג'מת הלו קיטי דהויה קיימת. שירצה לבוא לישון באותה המיטה גם ביום שלמחרת. זה הכול, וזה פשוט כל כך, עד כדי דמעות. אבל גם זה, כך נדמה לי לפעמים, הרבה יותר מידי לבקש בימינו.

אילוסטרציה (ShutterStock)
(צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

עוד בוואלה! גבר:

המדריך השלם של אלה ברדק לדושבג המתחיל

סייקוז: הרוצחים הסדרתיים הכי חולניים בעולם

חיים של אבא: מתי ישנת לילה שלם בפעם האחרונה?