אלה ברדק: בשמלה אדומה וקוקו בלוף

ירדתי לסופר עם קוקו בלוף חמור באמצע הראש, בלי חזייה. נראיתי כמו משהו שהרגע זחל מהפח. דמיינו לכם איך הרגשתי כשקלטתי שבן הבליעל שזרק אותי באמצע הלילה עומד ממש לידי

אילוסטרציה (ShutterStock)
(צילום: ShutterStock)

קיץ 1994. מרכז מסחרי בדרום תל אביב. חזרתי עם אבא שלי מהים, גלגל הצלה מתנפח בירוק זוהר על בגד הים הוורוד. לא היה תירוץ לעוולה הזו, האייטיז כבר נגמרו. אבא שלי חשב שזה רעיון טוב לסיים את הבילוי המשותף במנת פלאפל נוטפת שמן. כבר אז גיליתי חיבה יתרה לפחמימות וחוש מפותח להרס עצמי, אז זרמתי. זה היה נחמד. מילאנו יחד טוטו, והחיים היו סבירים ובינוניים. באמצע שאני יושבת שם, תוקעת פיתת ענק, חומוס וטחינה מרוחים על פניי, גלגל ההצלה המחמיא כל כך עודנו על גופי, עבר שם הילד שאהבתי, וחייך חיוך רשע, כזה שהתקשה להסתיר מאחורי שיחת "מתי המבחן בתושב'ע", שהיה ברור שאני לא מעוניינת לנהל.

מדובר בזה שהלך להיות חבר של רותם מהכיתה המקבילה במקומי. לה יש שיער בלונדיני, הסביר. המסקנה הנובעת מהאסון, אליה הגעתי כבר ממרומי גיל 10: תל אביב אינה מרחב מוגן. תמיד אתקל בה במי שאני לא רוצה לראות, בזמן וברגע הלא נכון, בעיקר כשאני נראית כמו חרא.

לא משנה כמה שנים עברו מאז, המסקנה עודנה מדויקת. אף פעם לא הייתי בחורה מתוקתקת. אין לי מושג איך מתאפרים, לא יודעת ללכת על עקבים, לעולם לא תמצאו אותי עם גרביים זהות, שלא יבלבלו אותי עם מישהי נורמלית חס וחלילה, ועד לפני שבוע, הייתי בטוחה שזה עוד לגיטימי ללבוש חותלות. יש לי ימים בסדר, ימים קצת יותר טובים, וימים איומים ונוראים. בהם, כמובן, אני פשוט חייבת להיתקל באקסים שלי. בואו נודה בזה, אני די עצלנית. אז היקום החליט שאיענש על העצלנות הזו ואתקל בכל מנוול שהפך את הלב שלי לקונפטי בימי הגרועים ביותר.

אילסוטרציה (ShutterStock)
(צילום: ShutterStock)

אני לא גיבורה כמו שאני מנסה למכור לעצמי. רק השבוע ירדתי לסופר עם קוקו בלוף חמור באמצע הראש, בלי חזייה. אמנם היה מעיל גדול שכיסה אותי אבל נראיתי כמו משהו שהרגע זחל מהפח. הבחור האחרון באמת גמר אותי. שבוע לא יצאתי מהמיטה. בכיתי את נשמתי. דמיינו לכם איך הרגשתי כשקלטתי שבן הבליעל עומד שניות ספורות ממני באמצע מסדרון המלוחים. אין לי מושג איך הוא הגיע לשם. לא היה לאן לברוח. הוא היה חייב לפנות אליי. הוא גם היה חייב לחייך.

אני לא טובה בסמול טוק. בכלל, אני לא טובה בכל העניין הזה של אקסים. תהרגו אותי, לא קונה את כל השטות של נשארנו חברים הכי טובים. אני לא חברה שלכם יותר, זוכרים? מבחינתי, דינו של בחור שפגע בי להישרף ולמות. זאת אני. ידי קלה על כפתור האנפרנד בפייסבוק. פשוט תמשיכו להתקדם עם מבט ארסי בעיניים. אם לא טרחתם לסיים את זה יפה, למה שאני אטרח לדרוש בשלומכם?

הבחור שהיה מספיק גיבור להעיף אותי מביתו, ולא להתקשר לעולם, דווקא בו, בער הצורך לנהל איתי שיחה, לא ברור בכוחה של איזו חוצפה. למה אתם תמיד חייבים לעשות את זה? לא סבלתי מספיק? אז עמדתי שם, כולי נופת צופים, מחושבת אך קרה, יורה תשובות קצרות ומחייכת. הוא לא הסביר, לא התנצל. רק עמד שם והמשיך לנהל איתי את מה שתיזכר כשיחה המיותרת ביותר בהיסטוריה. פניתי ללכת, אני נשבעת, אבל זו בכל זאת אני. העצבים הרופפים שלי התמוטטו זה אחר זה, כמו מיתרים של גיטרה ישנה. הרסתי את כל הפאסון. הסתובבתי, ושאגתי עליו כל מה שאני חושבת. סימבה פראייר לידי.

יצאתי מטופשת, אין לי ספק. ברור שהוא מברך על המוגמר ומודה על הרגע בו החליט להפטר ממני. נסו רגע לחשוב על זה בהיגיון: מותר הכל, גם לזרוק אותי, לא להתקשר, חלילה לא להתנצל, ולא משנה מה עשיתי, על אף שבמקרה הזה באמת לא עשיתי כלום, וגם לקבל חזרה בחורה מתוקה וחייכנית שלא תעז להעמיד אתכם במקום. שכחו מזה. קחו אחריות על המעשים האידיוטים שלכם.

אילוסטרציה (ShutterStock)
(צילום: ShutterStock)

אני מבינה שהאבירות מזמן חלפה מהעולם אבל לא יהרוג אתכם לבקש סליחה. תמיד שולפים את "מה אני חייב לך", הכל מולכם מתנהל בדיני חוזים, כאילו עד לפני שבוע לא היו שם רגשות. אני מסרבת לשחק במשחק המטופש הזה. ממני תשמעו את האמת. לא נוח? אז אין מה לפנות אליי. זה מה יש. אף אחד לא הכריח אתכם לדבר איתי.

זה כאילו אתם מוכרחים לסמן וי אידיוטי על יצאתי גבר והייתי בסדר, הכל רק לא להתנצל ולהסתכל לאמת ישר בעיניים. הכי טוב לטאטא מתחת לשטיח. ברוב המקרים זה גם יעבוד לכם. דורות של נשים שהכניסו להן לראש שרק לא לצאת בחורה, ולא מגניבה, ורגישה והיסטרית. אז אני בחורה, וכנראה גם לא מגניבה ורגישה. בטוחה שיש עוד מספיק כמוני. אני לא מושלמת, אך כשאני פוגעת במישהו, אני לא ממהרת להעמיד פנים שהכל בסדר, כי אותו אדם נפגע ממני, ושום דבר לא בסדר, לפחות לא כרגע.

זו מדינה קטנה מידי. זו עיר קטנה עוד יותר. לאן תברחו, לעכו? מה איבדתם שם? אולי פשוט תרגישו קצת לא נוח למספר רגעים. זה יהיה מביך, ולא נעים לשני הצדדים, אבל לפחות לא יהיה מגוחך עד כדי כאב וישאיר לצד הפגוע טעם רע עוד יותר. לא משנה איזה מנוול נתקל בי, אני יכולה לחיות נפלא עם זה שלא יגיד לי שלום, בלי הצביעות המיותרת הזו, בלי הרצון המאוס להדגיש כמה הכל נפלא ונהדר בינינו. אין לכם ביצים להתנצל פנים מול פנים? סמס, וואטסאפ, פאקינג יונת דואר מצדי. אני לא מתיימרת לדבר בשם כל הנשים, אבל נראה לי שזה עדיף מלחכות לרגע בו תתקלו בי ותתנהגו כאילו לא קרה שום דבר. כאילו שאני בלתי נראית, סתם בובה בלי דופק, לב או רגשות.

אקסים לא יקרים שלי, תמותו רגע. ואם פגעתם בי, ואתם נתקלים בי ברחוב אחרי שלא טרחתם להתנצל או להתנהג אליי כמו שראוי להתנהג ליצור אנושי, עשו לי, לעצמכם ולמשטרת ישראל טובה. שמרו על פרופיל נמוך, ועופו לי מהפרצוף.

אילוסטרציה (ShutterStock)
(צילום: ShutterStock)

עוד בוואלה! גבר:

מה כבר עשתה אלה ברדק שמגיע לה להיזרק הביתה באמצע הלילה?

הבטחות לשנה החדשה: הנשים הכי לוהטות שיעשו לכם את 2014

תשעה וחצי ימים של שיכרון חושים כשהאיש בחו"ל