הוא פגע בי אימא

פתאום, בלי שום אזהרה הוא קם. אמצע הלילה, אני מקופלת מתחת לשמיכה, מחכה בבהלה למוצא פיו. "אני צריך שתלכי", הוא אמר, "אני צריך לישון לבד". הייתי המומה, שבורה, אבודה

אילוסטרציה (ShutterStock)
(צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

עמדתי שם, בחדר המדרגות, קפואה. תיק גדול עמוס, דחוס מחפציי שנזרקו לתוכו בחיפזון, הפיג'מה מקופלת ברישול ביד השנייה. הבטתי למעלה, כאילו מחכה שיקרה איזה נס, אבל יכולתי לשמוע את הדלת נטרקת. לא, נס כבר לא יקרה כאן הלילה. יצאתי החוצה אל האוויר הקר. גשם התחיל לרדת, כאילו במאי המציאות המחורבנת מבקש להעצים עוד יותר את האפקט הדרמטי ולי, ובכן, לא הייתה מטריה. צעדתי קדימה בראש מושפל, רועדת ולא רק מקור. מהפאב הסמוך צץ לפתע מוזיקאי מתחיל שאני מכירה קצת. הוא חייך אליי חיוך רחב.

"מה קורה ברדק? לאן את"?, הוא פנה אליי בשם המשפחה הארור כהרגלו. אבל זה לא היה לילה רגיל. "מה קרה"? הוא שאל כשלא זכה ממני לתשובה. היססתי לרגע ויריתי את המילים: "הוא זרק אותי. ליטרלי. הוא זרק אותי. עכשיו. מהבית שלו". הוא נאלם דום. לא ממש היה לו מה להגיד. אחרי הכול, הוא ודאי יודע שמילים לא ינחמו אותי. גשם יורד, חברה שלו מחכה לו בבית מתחת לשמיכה החמה. זה לא הוא שנזרק כך אל הקור.

אחרי שתיקה קצרה הוא בכל זאת החליט להגיד משהו. "בחורה יפה כמוך? מי זורק אותך? באמצע הלילה. קר. אחת כמוך, מקדש צריך לבנות לך". המילים נשברו לו בפה, אולי ממבוכה, אולי מקור. לא יכולתי להיות גיבורה יותר. אמרתי לו שלום, חיכיתי שיסתובב. רק אז פרצתי בבכי.

אילוסטרציה (ShutterStock)
(צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

זה היה אחד הערבים המקוללים בחיי ולמרבה הצער, הוא בכלל לא התחיל ככה. הבחור שהייתי איתו, הדבר היחיד שגרם לי לחייך החודש, הגבר שלא הפסיק לחבק ולנשק אותי, להרעיף מחמאות, ללטף, לשלוח הודעות. שתמיד זכר להתקשר ועשה זאת בזמן, שלא יכול היה ללכת לישון בלי לשמוע אותי אומרת לילה טוב. הוא ולא שרף, העיף אותי קיבינימאט. מה זה העיף, על טיל בליסטי.

זרקו אותי בחיי. שברו לי את הלב עשרות פעמים. אני בכלל הייתי בגמילה. אני בכלל לא רציתי, לא תכננתי, התרחקתי ופחדתי, כי פשוט ידעתי, ידעתי שאחזור שוב לנקודת השפל העגומה הזו, למיטה הריקה שלי, ללבד. אבל הרבה יותר קל להכיל את הלבד הזה כשאתה מקבל אותו כחלק אינטגרלי מהחיים שלך. לא כשאתה מתרגל לחום גופו האדיר של אחר שבבת אחת וללא חרטה משליך אותך מעליו. אם רק ידעתי מה עשיתי.

שבוע קודם לכן כל כך פחדתי שאיבדתי אותו וזה חלף. נפלתי למלכודת הדבש. אף פעם לא הרגשתי באמת בטוחה, כי זו אני, והחבטות שספגתי בחיי לימדו אותי אחרת, אבל החלטתי לתת לו קצת קרדיט, להאמין למילים היפות שלו. ומהמילים היפות שלכם, אתם יודעים מה יוצא בסוף.

קבענו שנישן אצלו. התקשרתי אליו לפני כן, הוא נשמע עצוב. אמר שלא קרה כלום, שהתווכח עם הבוס שלו. הוא גם אמר שהוא קצת רעב. הכנתי לו פיתה עם שניצל. אני. פיתה עם שניצל. איך נפלו גיבורות. עוד שניה גם הייתי חובצת לו חמאה, רק שיחייך. הגעתי לבית שלו עם הפיתה, השניצל וכל הרצון הטוב שלי, מחכה לחבק אותו, לנחם אותו, להיות שוב רק שלו ורק איתו מתחת לשמיכה. במקום זה, קיבלתי כתף קרה.

דיברנו שעתיים. כלומר, הוא דיבר, אני הקשבתי, לכל העניין של הריב עם הבוס. עודדתי אותו והיה נדמה שזה מאחורינו. בכל פעם שהנחתי עליו יד, הוא הרחיק אותה. בכל פעם שניסיתי לחבק, נדחיתי, כאילו הייתי חרק שמטפס בעקשנות על גוף זר. הנחתי שהוא עייף ורוצה שיניחו לו. הבחור, לפחות עד אותו ערב, לא יכול היה להוריד ממני את הידיים. התרכזתי בלהקשיב לו. לתמוך. עד שהלכנו לישון.

אילוסטרציה (ShutterStock , AISPIX)
(צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

פתאום, בלי שום אזהרה הוא קם. אמצע הלילה, אני מקופלת מתחת לשמיכה, מחכה בבהלה למוצא פיו. "אני צריך שתלכי", הוא אמר, "אני צריך לישון לבד". הייתי המומה, שבורה, אבודה. הניסיונות לשאול מה קרה לא צלחו. גם לא הבקשות להסברים. גורשתי. הוא אמר שהוא צריך לחשוב. עלובה שכמותי, הסכמתי, איזו ברירה הייתה לי. על הדרך הוא גם הוסיף שהוא לא מבין למה הבאתי לו פיתה ושניצל. הוא הסתכל על המזון שהתאמצתי כל כך להכין לו בבוז. אמר שלא שאלתי אותו קודם, שהוא לא ביקש ממני דבר. "רציתי לשמח אותך", עניתי חלושות לטענות הקשות שהופנו כלפיי, הטענות כפויות הטובה מפיו של גבר שחשבתי שאכפת לו ממני. נדמה היה שאני מדברת אל הקיר.

הוא אמר שהוא צריך לחשוב. שבוע עבר. לא שמעתי ממנו. מעניין איך הלך לו באמת העניין הזה, של המחשבות. מעולם לא חוויתי על בשרי בצורה נוקבת ומפלחת כל כך את משמעות הפלופ. 180 מעלות שהופנו כולן נגדי בחדות. נותרתי לבד עם רגשות האשם והדמעות. הוא בטח זרק למחרת את מברשת השיניים המיוחדת, שקנה רק בשבילי, או גרוע מכך, נתן אותה לאחרת.

"הוא לעולם לא יתקשר, נכון?" שאלתי את הפסיכולוגית שלי. היא, שתמיד נמנעת מלתת תשובה ישירה, הנידה ראשה לשלילה. אני לא רוצה שיחזור. לא הייתי סולחת. הרי שבוע עבר ואני לא יכולה לשכוח, שבוע עבר והכאב מפלח לי את החזה. אבל אם רק היה טורח להסביר, להתנצל. אם רק הייתה בו האצילות לחלוק לי כבוד אחרון אחרי שהשפיל אותי כל כך, לסיים את מה שהתחיל. גם זה לא הגיע לי ממנו. כנראה שהוא פשוט מתכוון להשאיר את זה כך, לנצח.

אז אני מדמיינת שאני רואה אותו ברחוב, מנסה לחשוב מה הייתי אומרת לו היינו נפגשים כך, באקראי, אם בכלל הייתי מצליחה לדבר. לא אשקר, בטלפון אני עוד בוהה מידי פעם. מקווה לקבל אולי איזו הודעה מתנצלת, כל דבר שיקל על הכאב ויתקן את סימן השאלה. אין מקום נמוך יותר מכאן, ממעמקי השפל שלא שווים שום אהבה שדמתה לי כגדולה. לא עוד, אף פעם. לא אתן את עצמי כך לעוד גבר, לעולם.

אילוסטרציה (ShutterStock)
(צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

עוד בוואלה! גבר:

שום דבר לא מפחיד את אלה ברדק יותר מכם - כשאתם טובים אליה היא באמת בצרות

מיאיר לפיד ועד חסן רוחאני: האנשים שעשו לנו את 2013

העולם התחתון של פארטיות הפוקר בישראל נחשף לראשונה