פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      חיים של אבא: חופשי על הבר

      מרוב שאתה אבא אתה קצת שוכח איך זה להיות סתם גבר, מהסוג שהיית לפני שהפכת לחברת קייטרינג, הסעות ושירותי תיקונים של איש אחד. הפכתי ממרתה סטיוארט לאלק בולדווין לשעתיים

      נישקתי את הילדה במצח, חיבקתי חזק את הילד ויצאתי אל הלא נודע. קבעתי עם חברים בפאב בתל אביב וכבר שכחתי איך עושים את זה. נו, בילוי גברי כזה של בירות, צחוקים והחלפת דאחקות עם מלצריות מצודדות. לפעמים מרוב שאתה אבא אתה קצת שוכח איך זה להיות סתם גבר, כזה מהסוג שהיית לפני שהפכת לחברת קייטרינג, הסעות ושירותי תיקונים של איש אחד.

      כי עם השנים האבהות נערמת על הגבריות ומשנה אותה. האישה דווקא מחלקת פסים חופשי, אבל אני מעדיף להישאר בבסיס. אף פעם לא הייתי בליין גדול, ועכשיו כשאני אבא גם יש לי תירוץ להיות נחבא אל הכלים, הרי מישהו צריך לשטוף אותם. אם פעם רקדתי במועדונים אפופי עשן עד אמצע הלילה ושיחקתי כדורגל פעם בשבוע עם החבר'ה, היום אני רוקד רבע שעה בחתונות, וכדורגל אני משחק עם הקטנצ'יק בבית ומפסיד לו פעם אחר פעם. זה קורה, זה טבעי, זה ידוע, אך עדיין צריך מדי פעם להזכיר לגוף שיש בתוכו גם טסטוסטרון, ולהפסיק להתווכח עם הורים אחרים אם עדיף לשלוח את הילד לגן אנתרופוסופי, לייעץ לאימא צעירה להמשיך להיניק כי אין כמו חלב אם, או לנהל דיונים ערים על האוכל בצהרון או המחירים של החוגים. חלאס. בארבע השעות הבאות אני הופך ממרתה סטיוארט לאלק בולדווין.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      (צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

      קבענו בשמונה בערב. בכל זאת, גברים גברים אבל כולנו חיים בין אחרי יום עבודה ללפני יום עבודה. אין טעם לעשות שופוני, הגענו לגיל שבאחת בלילה אנחנו מעדיפים לישון במיטה במקום להתנדנד על הבר. אבל הידיעה שאני בדרך לפאב כשבכל יום אחר בשעה הזאת אני מנהל עם הילדים משא ומתן מתיש על הכניסה למקלחת, גורמת לי להרגיש כמו אחד שעשה חור בקיר של אלקטרז וקפץ ראש למפרץ סן פרנסיסקו. אני עובר ברחובות תל אביב, רואה צעירים וצעירות מבלים, ולא להאמין, גם אני הולך להיות כזה אוטוטו.

      נכנסתי לבר. החברים כבר בפנים. לא נפגשנו הרבה זמן, אז אחרי כל הטפיחות על הגב וה"מה קורה איתך" התחלנו לדבר. ולדבר. ולדבר. וגם הצלחתי להקשיב. היינו כמו זקנות בחוג ברידג' שיש להן את כל הזמן שבעולם. ואין מי שיפריע. כי החיים עם ילדים עם רצף בלתי נגמר של מקטעים. לא משנה מה אתה עושה, יש לך 30 שניות לעשות את זה לפני שהילדים יבואו ויגרמו לך לעשות משהו אחר. אין מי שיבקש ממני לשחק בסלולרי, אין מי שיקים אותי כדי לראות אופנוע נוצץ שחונה בחוץ, אין מי שיבקש לעבור מקום כי היא מציקה לו. 30 שניות מתחברות ל-30 שניות ונוצר רצף נעים של זמן. הפרעת הקשב החמורה שגורמת לנו ההורות מתפוגגת. אני חופשי על הבר.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      (צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

      השיחה רצה מהמצב הכלכלי בגרמניה, דרך ההוצאות המופרזות של בית הנשיא ומשפחת נתניהו ועד האימפריות שסין והודו בונות. הלו, גברים לא מדברים רק על בחורות ואופנועים, לפחות לא גברים שכבר מריחים את גיל ארבעים ויוצאים לבירה רק כשנגה וצדק בקו אחד. יאללה ברמנית, תביאי חצי מהחבית. התפריט ביד, אין ארוחות לילדים. לא להאמין שיש מקומות שמוותרים מראש על פלח השוק הבוננזי הזה.

      הערב אני אוכל רק את מה שאני מזמין, בלי חישובים. כי כשיושבים עם ילדים לאכול במסעדה, זה שיעור בכלכלה פוליטית. הם לא מסכימים לחלוק מנה משותפת, היא לא רוצה משהו שהוא הזמין, הוא רוצה רק כמו שהיא הזמינה, ואז עיון במחירים משנה הכול, מחלקים את המשפחה למחנות, אתה תאכל עם אבא, היא תאכל עם אמא, נטעם זה מהמנה של זה, נחלק בארבע ואת השארית אבא יאכל, אלא מי. והנה פה, במקום דיונים של שעה, אני אומר לברמנית "המבורגר בבקשה", וזהו, נגמר. שלום, אני רוצה בבקשה לחדש את המנוי ליקום המקביל שלכם.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      (צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

      האוכל הגיע. שיקום עכשיו האבא שלא נאלץ ללוות את הילד לשירותים בדיוק כשהמנה שלו הוגשה לשולחן, ולחזור אחרי רבע שעה כדי לאכול משהו קר שפעם היה מנת שף. אף אחד לא קם. ברור, כי אנחנו אבות ואבות הם דוגמה חיה לחוק מרפי, אבל גברים, להם יש את חוק מרפי'ס, בחייאת תביאי בבקשה עוד חצי מהחבית. פתאום אני גם שם לב שהמלצרית היא בחורה חיננית ונחמדה ולא ספקית מגבונים לניקוי הילדים וכדור הארץ שסביב להם. אני יושב על בר, שותה בירה, אוכל המבורגר בנחת, מדבר עם החברים בגבעת חלפונית, ומרגיש שיוני 2004 עוד הרבה לפנינו.

      הזמן עף, התאורה עומעמה, המוזיקה הוגברה, הבר קיבל אופי יותר לילי, כאילו מישהו סימן לנו משהו כמו חבר'ה, שמחים שנהניתם, תחזרו בבקשה לחיים שלכם ותפנו את המקום לאלה שכל החיים לפניהם. האמת, צודקים. סינדרלה היא לא דמות מהאגדות. יש לה זיפים, שיער מאפיר, היא לובשת ג'ינס, והיא גבר שחייב לחזור הביתה עד חצות כי אז היא הופכת לאבא. בכל זאת, צריך לקום בשבע, מחר יש בית ספר.

      מוצץ (ShutterStock)
      (צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

      עוד בוואלה! גבר:

      חיים של אבא: ארז מיכאלי מנסה לשרוד בעולם החדש שלו

      ספיריטס: האיש ששינה לגמרי את הדרך בה אנחנו חושבים

      נשות הכדורגלנים: הדוגמנית הגרמנייה שכבשה את לב האוהדים