מעושרים: סבא גומי

אבא שלו המציא אותם, אבל האנס ריגל היה זה שלקח את העסק המשפחתי למקום מתוק בהיסטוריה. דובוני הגומי הפכו למפעל החיים של הילד הנצחי מגרמניה, שמת בשבוע שעבר בגיל 90

האנס ריגל (AP)
(צילום: AP)

תעודת זהות

הנס ריגל היה איש עסקים ויזם גרמני, שאחראי על ייצור דובוני הגומי המפורסמים, ה-Gummi Bears. בגיל 23, אחרי שחזר מהשבי במלחמת העולם השנייה, הוא לקח יחד עם אחיו הצעיר את חברת המתוקים הקטנה של אבא שלהם, והפך אותה לעסק בינלאומי ענק שכולל כיום 6,000 עובדים ומכירות שנתיות של 2.7 מיליארד דולר ל-110 מדינות ברחבי העולם. ביום שלישי שעבר הוא מת מהתקף לב בגיל 90. האיש שהקדיש את חייו לממתקים, ועד שנתו האחרונה שיחק בפלייסטיישן וצפה בסרטים מצוירים על מנת לצלול לנפשם של הזאטוטים ולהבין את עולמם, לא הותיר אחריו ילדים משלו.

מצב עו"ש

ריגל היה הבעלים של חברת Haribo. החברה לא פרסמה בציבור את נתוניה העסקיים, אבל על פי ההערכות היא מייצרת מדי יום 100 מיליון חתיכות גומי קטנות בצורות שונות, כמו נחשים, דובדבנים, צפרדעים ודרדסים ב-15 מפעלים ברחבי העולם. ריהגל החזיק ב-50 אחוז מהחברה, 50 האחוזים הנותרים בבעלות של יורשיו של אחיו המנוח (שמת ב-2009). על פי "פורבס", ב-2012 הנס ריגל הגדיל את הונו ב-600 מיליון דולר, והונו הוערך השנה ב-2.9 מיליארד דולר, מה שהציב אותו במקום ה-490 ברשימת עשירי העולם, ובמקום ה-32 ברשימת עשירי גרמניה.

האנס ריגל (AP)
(צילום: AP)

מדד השקשוקה

מעט מאוד אנשים בעולם העסקים מזוהים עם המותג שלהם כמו שריגל היה עם Haribo, אותה ניהל במשך 67 שנה. אביו ייסד את החברה במטבח ביתו הצנוע ב-1920 (מקור השם הוא בתחילית של השמות "הנס", "ריגל" ועיר הולדתם "בון"), כשרקח ממתקי ליקריץ, ואשתו גרטרוד הייתה מובילה ומפיצה אותם על האופניים שלה. האבא מת במהלך מלחמת העולם השנייה.

גם הנס היה חייל במלחמת העולם השנייה, ואף נשבה במלחמה על ידי כוחות הברית, ומיד עם חזרתו לגרמניה מהשבי הוא ואחיו פול לקחו פיקוד על העסק המשפחתי. העסק כלל בסך הכול עשרה עובדים, עשרה שקים של סוכר, ובעיקר מתכון סודי לדובוני הגומי. כיום הוא מגלגל מיליארדים. פול היה מאחורי הקלעים, והנס - שבמקביל למד מנהל עסקים באוניברסיטת בון ולאחר מכן אף השלים בה דוקטורט, השתלט על השיווק. בשנות ה-60 הוסיפו למוצר טעם פירות בצבעים שונים והכירו לגרמנים את דובוני הגומי, שמהר מאוד התרחבו לכל העולם.

הלוגו של החברה - "הילדים הכי אוהבים את זה" - הפך לשגור בפי כל בגרמניה, וריגל התגאה שהוסיף ללוגו את המילים "וגם המבוגרים", שהפך לקלאסיקה. ב-1985 דיסני ייצרה סדרת אנימציה לטלוויזיה שנקראה "הרפתקאות של דובוני הגומי". אומנם זה היה בלי קשר ישיר לחברה, אבל המחיש והנציח את עוצמתה הבינלאומית. ב-1994 הוא זכה בתואר הכבוד הכי יוקרתי של גרמניה, על תרומתו לכלכלה ולחברה המקומית.

האנס ריגל (AP)
(צילום: AP)

מדד שופוני

הוא היה חרוץ, אחראי, מסור, עקבי ומלא יוזמות. הוא שלט בכל תחום, וכל ממתק, כל המצאה של החברה, הייתה חייבת לעבור דרכו. "אני במשרד כל יום, כמעט כל היום", התגאה בעודו צופה מהחלון במשרד על המפעלים הגדולים שלו. גם בגיל מבוגר המשיך לדעת מי מקור הפרנסה שלו - ילדים. גם עמוק בשנות ה-80 לחייו הוא הקפיד לראות סרטים מצוירים, לשחק פלייסטיישן ולקרוא עיתוני קומיקס בעודו אוכל דובוני גומי מתוך קופסה. "ילדים הם הלקוחות שלי, אני צריך לדעת מה הם חושבים, מה הם רוצים לנשנש, מה עובר להם בראש", הסביר.
בגלל זה גם המשיך בקפידה בכל שנה את המסורת שהחל אביו עוד ב-1936: ילדים מגיעים למפעל עם ערמונים ואגוזים שאספו, ומחליפים את השקים תמורת ממתקים. "העבודה הזו היא מעיין הנעורים שלי", אמר, "מי שפורש מזדקן מהר".

במובנים רבים הוא היה שמרן. בניגוד לחברות אחרות, הוא התעקש לשמור על המוצר היסודי, מהמתכון המשפחתי, לא עבד עם סקרי קהל, כי אם עם חושים, תמיד טען שידע מה הלקוח באמת רוצה. גם במובנים פיננסיים היה שמרן. בתחילת דרכו, כשהתקשרו אליו מהבנק ואיימו שיעקלו לו שקי סוכר אם לא יחזיר חוב, הוא נשבע שמעתה ועד עולם לא ילווה כסף משום גוף פיננסי. גם כשוורן באפט, בכבודו ובעצמו, פגש אותו ב-2008 וביקש להשקיע בחברה שלו, הוא סירב בתוקף. "כסף אף פעם לא היה העניין", סיפר, "אפילו אין לי מושג מתי עשיתי את המיליון הראשון שלי".

הוא תמיד ניסה להתחשב בעובדים שלו, ערך מסיבות גדולות והביא להקות מפורסמות, לא פעם עלה לבמה וניגן בעצמו בסקסופון. זה לא היה התחביב היחיד שלו. באחת מנסיעות העסקים שלו לדנמרק הוא הביא עמו את ערכת הבדמינטון שלו, השתתף בטורניר, והפך לאלוף הגרמני הראשון באליפות הזוגות המקומית. עם הזמן גילה את התשוקה הגדולה שלו - מסוקים - אותם הטיס כמעט עד ימיו האחרונים. כמו כן, באחוזת הענק שלו באוסטריה עסק בתחביב אחר שלו - ציד איילים.

האנס ריגל (אתר רשמי)
(צילום: אתר רשמי)

מדד מאמא תרזה

סופר עליו שהיה בוס לא קל, הכריח את המנהלים לקרוא בקול מזכרים שלו בישיבות הנהלה, חיטט במכתבים שלהם והביך אותם בפומבי, ונהג לעקוב אחרי ההתכתבויות של העובדים שלו ("רק ככה אפשר להיות עם האצבע על הדופק", אמר).
הוא נחשב לאיש מכירות אגרסיבי. הבדיחה הקבועה שלו, שלמעשה חשפה תוקפנות יותר מהומור, חזרה שוב ושוב. הוא נהג להעמיד פני נחנק, ולומר "אוי, בלעתי Maoam". האדם שמולו שאל, "מה, את הסוכריה?", והוא ענה בחיוך, "לא, את החברה", ומיד פרץ בצחוק, "וזה היה כיף גדול, כי הם ניסו להתחרות בי". המלחמה הלא מתפשרת ביריביו הובילה לזכייה מפורסמת כשתבע בבית משפט את חברת השוקולדים Lindt, שייצרה דוב גומי עטוף בנייר מוזהב.

על אף שגויס לצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה, ריגל לא קושר למפלה הנאצית. בשנת 2000 החברה ספגה ביקורת, לאחר שסירבה לתרום לקרן שהוקמה על ידי עסקים בגרמניה על מנת לפצות קורבנות של מחנות העבודה במדינה. הוא טען בתוקף ש-Haribo מעולם לא השתמשה בכוח עבודה מהמחנות למפעליה.

על אף החיבה שלו לילדים, לריגל מעולם לא היו ילדים, הוא נישא פעם אחת והתגרש. הוא התעקש לנהל את העסק בעצמו גם בערוב ימיו, כשגם האחיין שלו פרש מהחברה. עתיד החברה היה בערפל, אך על פי "שפיגל" הגרמני, עזבונו ילך לקרן פרטית שתבטיח שהחברה לא תימכר למשקיע חיצוני ותישאר בבעלות המשפחה.

Bullshit Talks

"פשוט רציתי לעשות משהו עם מפעל החיים של אבא שלי"

האנס ריגל (AP)
(צילום: AP)

עוד בוואלה! גבר:

מעושרים: הסיפורים המדהימים מאחורי האנשים העשירים בעולם

אתה והיזיזה שלך - לאן זה הולך בדיוק?

זה לילה סתווי: השאפות של נמל תל אביב