פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      חיים של אבא: רס"ר של שוקולד

      מכתב מהצבא המבשר על העלאה בדרגה יכול לנפח לך את החזה ואת הדרגות על הכתפיים, אבל בדיוק כמו הרמטכ"ל או מפקד חיל האוויר, מבחינת הילדים בבסיס האם, אתה בקושי מומלץ לטר"ש

      מכתב מצה"ל (ספק 500 , ארז מיכאלי)
      (צילום: ארז מיכאלי)

      חיכיתי לזה הרבה שנים. הופתעתי, בטח שהופתעתי. לא כל יום מקבלים מכתב כה משמח ומרגש. בדרך כלל מכתבים כאלה מפרים את השגרה - לטוב ולרע - ומחזירים אותך אחורה בזמן, אבל הפעם זה היה מכתב שונה, שנשא בשורה. לא נכתב בו הרבה, המסר הועבר בתמציתיות אופיינית אבל כידוע, מעט זה הרבה, וזה הספיק כדי לגרום לי התרוממות רוח. הארגון הכי חזק, הכי משוכלל, הכי אימתני, הכי מתקדם, המעסיק הגדול במשק, ארגון שיש לו מדינה משלו, צה"ל הגדול והמפואר הודיע לי חגיגית - "על פי המלצת מפקדיך אושרה העלאתך לדרגת רס"ר". כבוד.

      אני מקווה שחשיפת המידע הבלמ"סי הזה לא תסבך אותי, אבל אחרי ח"י שנים בסדיר ובמילואים, שכללו שירות בלבנון ויש"ע, פיקוד על חיילים ולא מעט ימים בהם ביצעתי ללא דופי ובהצטיינות משהו שאמרו לי לבצע בזמן שיכולתי לבצע באותה נחישות והתמדה משהו אחר שמתחשק לי, הרגשתי שסוף סוף מכירים בערכי, לא מתעלמים מתרומתי, יודעים להעריך את התייצבותי בכל פעם למען המשימה והדגל, ושנכונותי ומסירותי לא חמקו מעיני ההם שאמי הפקידה את גורלי בידם.

      מיד סיגלתי לעצמי את הגינונים הנכונים. התחלתי ללכת בבית בידיים משולבות מאחורי הגב, להפתיע את ילדיי מאחור ולשאול לפשר עיסוקם, ובכלל להקפיד יותר על הסדר והמשמעת שהתרופפו בתקופה שהייתי רק רס"ל במיל'. די, הגיע הזמן להדק את השורות, להגביר נוכחות ולהבהיר שיש דרג ויש זרג. הרי הפשרה של היום היא הנורמה של מחר, ואלה הוראות שנכתבו בדם.

      חייל וילד (ShutterStock)
      (צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

      החלטתי שאני אהיה רס"ר מודרני, לא מהמשופמים העתיקים האלה של תשל"ז שמבקשים לצבוע את שפת המדרכה בבסיס ומצליחים להתאפק לא לצחוק מההוראה שהרגע יצאה להם מהפה. לא אהיה רס"ר מרוחק וקשוח המעורר אנטגוניזם וגורם לפער הדורות להתרחב. לא. אני אהיה רס"ר צעיר והייטקיסטי היודע להיות גם אנושי ומחבק וגם כזה שפונה להיגיון וללב שלהם, וגורם לחיילים לעשות את העבודה, כשהם מבינים את המחשבה העומדת מאחוריה ומודעים לתרומתה הגדולה לחיים בישראל ובבית.

      פקדתי עליהם בנימוס לסדר את החדר וזכיתי בתגובה להרמת גבה מהורהרת; שלחתי אותם למיטות בסוף שעת הת"ש והם תהו על פשר הפנייה; הוריתי להם לצאת מהים כי היחידה מתקפלת מהחוף ומשנעת את עצמה בחזרה לבסיס והם משום מה לא צייתו והיפנו את הסטי"ל המתנפח לכיוון קפריסין; כשדרשתי דממת אלחוט בזמן שסיירנו בכביש 4 בהאמר מסוג ניסאן משפחתית שיש לנו, כל מה שקיבלתי בתגובה היה רעש מחריש אוזניים וצעקות רמות מהמושב האחורי.

      החלטתי - לפני שאני מתחיל להרים אנשים על 630 - להבהיר להם שככה המחנה לא יכול להמשיך להתנהל, ולא אכפת לי שהם ברגילה של חודשיים. אמרתי להם "אין לא יכול - יש לא רוצה", ושאני מצפה לתוצאות ולא לתירוצים. "תבינו", הישרתי מבט, "אני לא דורש מכם לטאטא את הירח. אתם יודעים טוב מאוד שצבוע זה חדש, רטוב זה נקי, ערימה זה מסודר ובורקס זה חגיגי. אז יאללה, גומרים הולכים".

      רגע לפני שדרשתי מהרל"שית שהתחתנתי איתה להציץ ברשימה שתלויה במסדרון המטכ"ל ולהכין לי את הקפה כמו שאני אוהב, ובזמן ששקלתי להורות לחיילים לסדר את כל הספרים בכוננית לפי גובה ולקטלג את הבגדים בארונות לפי צבעים, זה ה?כה בי. רס"ר רס"ר, אבל גם לי יש תובנות. יש מערכת מפוארת שמעריכה אותי, מודעת לכישוריי, מתגמלת אותי על תרומתי, ואילו דווקא ביחידה שלי, בבסיס שהוא ביתי ואני שומר עליו, מתייחסים אליי בבוז. עבור צה"ל אני רס"ר ואצלם מומלץ לטוראי.

      חייל וילד (ShutterStock)
      (צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

      הפכתי לאיש חמוץ. המחשבה שבמרחק 30 קטנות מפה יש בסיס כלשהו שבו אני יכול להיחשב למלך, ובהבל פי יכול לגרום לאנשים אחרים לעשות משהו שהם לא רוצים לעשות, גרמה לי לתסכול. כנהוג בצה"ל, תחקרתי את המחדל המבצעי ביני לבין עצמי והגעתי למסקנה ברורה שאני גם צודק וגם חכם, וצריך לגרום למציאות להתיישר לפי הצרכים הביטחוניים. הרי אם זה לא הולך בכוח זה ילך ביותר כוח. חשבתי להרים נל"ן לרמ"ח הב"י (הורים בשירות ילדיהם) בפיקוד מרכז כדי לדווח על התקלה, אבל נשבעתי לעצמי שאני רס"ר מודרני, אז החלטתי להוריד פרופיל, כלומר להנמיך.

      הרי מה אני הקטן מתלונן בכלל. איך מתמודדים עם הדיסוננס הזה גדולים וחשובים ממני. איך למשל מפקד חיל האוויר, זכר אלפא שכמותו, שמוחו חושב מחשבות ארוכות טווח וזרועותיו האסטרטגיות מסוגלות לשפץ בתים בטהרן, מנהל מצב כל כך ארצי בו הילד מגיע אליו דומע, וצורח שאחותו אכלה לו מהמילקי. ואיך רמטכ"לנו הנערץ, שכל שיעול שלו הוא פקודה וכל מבט מתפרש מיד כציווי, מתפקד כשהוא אומר לילדיו בפעם העשירית להיות בשקט כי הוא מדבר בטלפון האדום, והם ממשיכים לשמוע ביונסה בקולי קולות. אין צורך בתגובת דובר צה"ל - אני מבין ללבם ומזדהה עם מצוקתם.

      כרס"ר המחנה אני מבין שילדים מכניסים אותנו לפרופורציות ושומרים עלינו צנועים. ההיררכיה בבית כנראה שונה, ונחמד לדעת שכל מנהל בחברה גדולה, עורך דין בכיר או בעל מפעל, שעובדיהם אומרים אמן אחרי כל שטות שיוצאת להם מהפה, נאלצים להתמודד בבית עם ילדים שמסבירים להם מדי יום, בדרכם, שהשמש לא זורחת להם מהתחת. כל רמטכ"ל, יו"ר או מנכ"ל נמצא במצבי. נו, זה בטח בגלל המצב, ובקרוב הוא ישתנה כי מערכת החינוך תשלב ידיים עם מערכת הביטחון וביחד נהדוף כל איום מחוץ ומבית. בקיצור, לא צריך לעשות עניין מהדרגות על הכתפיים ולא להסתער על בעיה עם סכין בין השיניים, אני בטוח שהחיילים מעריכים את העבודה הקשה שאנחנו עושים יום ולילות, הכול כדי שהם...רגע, הקפצה מכיוון הסלון. הקשב!

      חייל וילד (ShutterStock)
      (צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

      עוד בוואלה! גבר:

      חיים של אבא: ארז מיכאלי מנסה להתמודד עם העולם החדש שלו

      פליפ פלופ: לפעמים גם משחק פוקר מושלם לא מספיק. אפילו אם אתה פיל אייבי

      ספיריטס: גורו הטבעונות גארי יורופסקי - נביא או טרוריסט?