פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      כשאתה אומר לא, למה אתה מתכוון?

      כל הורה מכיר את הדילמה הזו, להגיד להם "כן" או "לא". סירוב יכול להוביל לפרצוף נעלב או מופע רחוב מביך של בכי וצרחות שגורם לך פתאום להרהר בלילה המענג ההוא עם אשתך

      ילד כועס (ShutterStock)
      (צילום: ShutterStock)

      לפעמים נדמה שהכלי המרכזי לחינוך הילדים מתמצה במילה אחת – לא. זו המילה שהורים אומרים וילדים שומעים הכי הרבה פעמים. לא. המילה שמגדירה את הגבול בין מותר ואסור, בטוח ומסוכן, קודש וחול, המילה שקובעת מי קובע, מילה שלפעמים עושה סדר ויוצרת שקט ולפעמים היא צלצול הפעמון שמחזיר אותך לזירה, לסיבוב נוסף בקרב החינוך שלא נגמר אף פעם.

      קחו סצנה, לדוגמא. יום, פנים: אבא ושני ילדים במכולת. הוא מעמיס מצרכים שהוא צריך וכאלה שהוא לא ממש צריך, לחוץ בין פטיש ההוראות מהאישה לסדן המינוס בבנק. שני הילדים אחריו כמו צל, משחרים לטרף, מפעילים מכבש לחצים אדיר שהיה גורם לכל אחד להודות ברצח קנדי ולינקולן גם יחד, ודורשים ארטיקים מהסוג שמצריך בקשת הלוואה. אבל האבא לא נשבר, הוא שועט קדימה ומסרב אפילו לשמוע. הם מוותרים, יודעים שלא יקבלו ממני כלום, הודעתי להם מראש.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      (צילום: ShutterStock)

      מי שצבר מספיק שעות מנוע כאבא, יודע שצריך לדעת לבחור את המלחמות. יש לזהות את הרגע שבו חובה להבהיר לילדים שכל עוד אתה זה שיצר אותם ולא הוכח אחרת, אתה זה שקובע כרגע, ואת הרגעים בהם נכון לקחת צעד אחורה ולתת להם את ההרגשה שהם יכולים, שבסדר, מותר להם. מבחינתם הכול מותר כל עוד לא נשמעה המילה "לא".

      גבולות וסייגים הם חלק מתהליך החינוך, רק שאין מה להביט לצדדים, אתה זה שצריך לקבוע אותם. נקודת המוצא ברורה – הילדים תמיד יבקשו עוד מהכול, חוץ מתרופות ושיעורי בית. עוד סיבוב במתקני הלונה פארק, עוד ממתקים, עוד קצת לשחק, עוד קצת לפני שהולכים לישון, עוד קצת לישון בצד השני של הלילה. וזה קשה. הם אנשים קטנים, טובים ותמימים, אבל לא כשמדובר ביחסים עם ההורים.

      הם לומדים לקרוא אותנו, מריחים את החולשות, יודעים על איזה בלוטות ללחוץ ואיך לתמרן כדי לקבל את מה שהם רוצים. כל אחד מכיר את הרגע הזה בו קולו של הילד סדוק, מבטו מתחנן, עיניו עצובות, ואתה אומר לעצמך, נו לעזאזל, הוא בסך הכול רוצה עוד קרמבו. ואז נזכר שכבר ראית את ההצגה הזו, שהוא כבר אכל שניים קודם.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      (צילום: ShutterStock)

      עכשיו לך תמצא את עצמך בסקאלה שבין אמא תרזה לסטאלין. מצד אחד פעורה תהום ה"לא", מהצד השני תהום ה"כן" וברור שלא כדאי ליפול לאף אחת מהן. כל תשובה היא דריכה על מוקש. אין הורה שלא מכיר את הדילמה הזאת, שמתרחשת בערך אחת לשתי דקות. סירוב יכול להוביל במקרה הטוב לפרצוף נעלב ובמקרה רע, בעיקר אצל ילדים קטנים, למופע רחוב מרהיב ומביך של בכי וצרחות, כזה שמושך מיד מבטים מהסביבה וגורם להורה להרהר לרגע בכדאיות של הלילה הרומנטי והמענג ההוא עם האישה של חייך.

      מצד שני, גנרל הוא גנרל רק כשיש חיילים שהולכים אחריו. אף אחד לא רוצה ליפול בסוציומטרי המשפחתי, ולשלם את מחיר הסרבנות, משום שכל "לא" הוא פוטנציאל לעימות, וכל אחד כזה מעצים את המתח, וכשזה גבוה הבריאות רופפת והלב שלהם ושלנו נסדק, אז "כן", לפחות ברוב הפעמים. זה לא נעים ללכת ברחוב כשהילד מדדה עשרה מטרים מאחוריך עם פרצוף של "אבא לא מסכים לבנות לי בריכה אולימפית בחצר, עזרו לי, אנשים טובים".

      לכן לא פעם אנחנו אומרים "כן" ל?מ?ה שזה לא יהיה ומסדרים לעצמנו כמה דקות של שקט, רק כדי שנוכל להתרכז בנשימות ועוד משהו במקביל. הבעיה היא שסחטנות רגשית קטלנית יותר מאקדח טעון, והרצון לפנק לפעמים מתפרש בצורה כזאת שהילדים רואים באבא ואמא חותמת גומי. אנחנו מבינים את זה ונופלים לא פעם למלכודת בדמות "זו הפעם האחרונה, ברור?", שהיא למעשה מעין הסכם כניעה מכובד.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      (צילום: ShutterStock)

      חזרה לסצנה. אנחנו עומדים במכולת ויש לי שתי ברירות - להיכנע או לא. אז לא. בדרך כלל הם יוצאים עם שלל לא מתוכנן, אבל אחרי שפונקו בגלידה חצי שעה קודם, היה ברור לי שהם קיבלו את מנת הסוכר היומית וכאן זה נעצר. צריך לדעת מתי לומר "לא", אך לא פחות חשוב לדעת גם איך לומר "לא". לטון הדיבור ולהבעת הפנים יש חשיבות גדולה. אסור שה"לא" יישמע בטעות כמו "אולי" או "נראה", שהם בדיוק המפתחות שהם חיפשו לדלת. מצד שני, גם לא צריך להיראות כמו סטיבן סיגל בזמן שהוא סוגר חשבון תחת מצור ימי.

      הם הבינו די מהר שהפעם הם הגזימו. שכל המרבה הרי זה משובח עד לנקודה שבה כל המוסיף גורע. הסברתי להם את זה באופן יותר תיאטרלי, מלווה בתנועות חדות וגבות מכווצות. גלידה אחת זה בסדר אבל פעמיים ביום זה יותר מדי, אי אפשר לאכול רק שטויות, לא קונים כל דבר שמתחשק, במעמדנו כסף הוא מטרה ולא אמצעי ויש גם מחר שאפשר ליהנות בו. שאר הלקוחות הביטו בעניין, מנסים לעכל שבניגוד למה שמספרים, בני אדם גדולים מסוגלים לעמוד איתן מול בני אדם קטנים ולצאת מזה בחיים. לפחות פעם ביום.

      צריך להיות החלטי. לומר "לא" בקול ברור, להסביר למה לא, ואם אפשר גם להכין אותם לזה מראש. להודיע שתיכף נכנסים למכולת, אז כדאי שתשמרו על זכות השתיקה. ולהיות עקבי. שיידעו מתי יש סיכוי שתרשה ומתי לא. אין 100% הצלחה וגם לא אחריות לכל החיים, אבל זה הכיוון. ככה מחנכים. עליי. רק מי שהפסיד כל כך הרבה פעמים יודע איך לנצח.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      (צילום: ShutterStock)

      עוד בוואלה! גבר:

      חיים של אבא: ארז מיכאלי מתמודד עם העולם החדש שלו

      ספיריטס: הטרגדיה קורעת הלב של "מייקל ג'ורדן הלבן"

      אשתו של שחקן מנצ'סטר יונייטד לשעבר שנזרקה יחד איתו משכונת יוקרה