פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      חיים של אבא: רגע הלה פמיליה שלי

      כל הזהות והמוסר שפיתחת כל החיים מתנגשים ברגע עם הרצון להיות שם בשביל הילדה שלך. ארז מיכאלי הגיע הפעם לטורניר טניס של הקטנה והחלטת שיפוט אחת הוציאה ממנו את החוליגן

      הורים וילדים משחקים טניס (ShutterStock)
      הכדור היה בפנים, אין לך עיניים?! (צילום: ShutterStock)

      השמש בעיניים, אגלי זיעה מבצבצים על המצח, אני נשען עם שתי ידיים על הגדר, העיניים זזות מצד לצד, אני מתוח ודרוך. "חוץ", היא קוראת ואני בתוך חלקיק שנייה צועק מעבר לגדר, "היה בפנים". ילדה חמודה עם קוקו שאיני מכיר מסתכלת עליי, קצת מבוהלת, קצת מפוחדת, ואני מביט לה ישר בעיניים, ננעל על הסיטואציה כמו בולדוג, "הכדור נחת בפנים, זאת לא נקודה שלך, אלא שלה". מה לעשות, הכדור היה בפנים, ואני לא אתן לאף אחת לחגוג נקודה שלא מגיעה לה על חשבון הבת שלי, בטח בתחרות רשמית.

      מסקר שהמצאתי ממש עכשיו מתברר ש-90% מההורים בישראל יעשו הכול כדי לעזור לילדים שלהם להצליח ולא משנה במה. גם אם מדובר בטורניר טניס שארגן החוג של הילדה. באותם רגעים התחרות היא העולם והמשחק נגד הילדה עם הקוקו הוא החיים, והיא צריכה לנצח כדי להמשיך לחיות בעולם, כלומר כדי להתקדם בטורניר. ויש לזה השלכות על עצמה – אני טובה, אני מוכשרת, אני מצליחה – וגם על המעמד שלה בחבר'ה – היא טובה, היא מוכשרת, היא מצליחה.

      כמובן, יש גם את ההשלכות שמביא עמו הפסד. אני כאבא, מה בסך הכול רוצה, שתהיה טובה, מוכשרת ומצליחה. ואם זה יותר מהם, אז שתהיה יותר מהם. די להתחסדות, מספיק עם הנימוס המעושה, אני רוצה שהיא תעלה למגרש ותפרק אותם! שנינו – אשתי ואני – עוקבים אחרי כל תנועה של הכדור, מעודדים בקולניות, חוגגים בלי בושה כל נקודה ומתעצבנים על כל פספוס, זורקים לה טיפים של אלופים כמו "תכי מלמטה" או "תני חזק" ומקווים לניצחון. בדיוק כמו האימא של הילדה עם הקוקו, שעומדת עשרה מטרים מאיתנו.

      מריה שראפובה טניסאית רוסיה (GettyImages , Clive Brunskill)
      מה עשה לך אבא שלך? מריה שראפובה (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

      זה טבעי ומביך באותה מידה. טבעי, כי כל הורה רוצה לראות את ילדיו מצליחים, ומביך, כי לפעמים אנחנו יוצאים מפרופורציות. לעמוד מאחורי גדר ולצעוק לילדה עם קוקו שהיא טועה והכדור נחת כאן ולא שם, בטורניר שארגן החוג לטניס לגילאי 8-9, עדיין לא הוסיף כבוד לאיש. אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שהגדולה התחרתה, הפעם הראשונה שיש יוקרה ומדליות על הפרק, הפעם הראשונה שהמעורבות הרגשית גבוהה, ומכל זה יוצא שאני עומד ליד הגדר, ומזכיר לעצמי את ההורים האלה שמקללים את המאמן של הילד ואומרים לטאלנט הפרטי שלהם לרוץ ככה ולא ככה. הם עושים את זה כי המאמן חושב על טובת הקבוצה אבל הם חושבים על טובת הילד שלהם, או חושבים שהם חושבים על טובת הילד שלהם.

      אפשר ליפול פה בקלות לקלישאת ה"אבא שדוחף את ילדיו להגשים את החלומות שהוא חלם ולא מימש, כי חלם והתעורר מאוחר מדי". לא חסרות דוגמאות של כל מיני אבות משוגעים כמו ריצ'רד וויליאמס או יורי שראפוב, שדחפו את הבנות שלהם והפכו אותן לטניסאיות אלופות. עכשיו השאלה היא המידה. מה המחיר שאתה מוכן לשלם וכמה פתטי אתה מסוגל להיות. וויליאמס ושראפוב הקריבו את חייהם למען הקריירה של בנותיהם, ובזכות שני הפסיכים האלה הרווחנו טניסאיות גדולות, אבל שני מקרי ראש כאלה הם תסביך אב שאף אבא שפוי לא היה רוצה להסתבך בו.

      הורים וילדים משחקים טניס (ShutterStock)
      הילדה הזו עם הקוקו עומדת בין הילדה שלי לתהילה (צילום: ShutterStock)

      חוץ מזה, רובנו לא באמת כאלה. אנחנו הורים, ובין לבין גם עובדים בעבודה ועובדים בבית, ואם יש שעה פנויה אז נעדיף ללכת לים או לבהות בטלוויזיה במקום לרוץ עם הילדה למגרש כדי לחזק לה את חבטת גב היד. ועם יד על הלב, כמה מאיתנו שמעו גיבוב צלילים קקופוני מהחדר הסמוך והחליטו שטוב שהילד "מתאמן" על הקלידים או הגיטרה, אבל זה ממש לא הזמן עכשיו כי זה עושה חור בראש, וכבר מאוחר, והיה לי יום ארוך, ודי, נו, קצת שקט. לכן לא מעט ילדים מנגנים, חובטים, מציירים, מכדררים ומפסלים בפימו – כן, גם לחוג הנשכח הזה מגיעה הכרה – ועושים את זה מצוין ומגלים כישרון רב, אבל בגלל שההורים לא דוחפים, זה נגמר בסוף בזה שבמקום להיות על הבמה הם אלה שיושבים ביציע.

      ואולי עדיף ככה, שיגדלו ציפורניים בעצמם, יחדדו מרפקים ויבינו שהברירה הטבעית זה לא רק שם של להקה. הרי אין יותר טוב מלחלום חלום חדש אחרי שהגשמת את קודמו. בקיצור, שיעשו עם החיים שלהם מה שהם רוצים, רק שיעשו. אנחנו נעזור כשצריך.

      סרינה וויליאמס טניסאית אמריקאית (רויטרס)
      מה המחיר שהיא שילמה עם האבא הדוחף שלה? סרינה וויליאמס (צילום: רויטרס)

      בינתיים הילדה קוצרת ניצחונות בזה אחר זה, קורעת את היריבות, וכל ניצחון מוסיף לה ולנו עוד קילו גאווה וסנטימטר אמונה. כמובן שמיד בתום כל ניצחון אנו צועקים לה מאחורי הגדר, "תלחצי לה יד", כי אנחנו מה זה בעד הרוח הספורטיבית הגבית שעושה לנו נעים בעורף ומלטפת לנו את האגו. החום הכבד גורם לי להזיות בהן אני יושב בווימבלדון והמצלמה של יורוספורט מתמקדת בי בזמן שאני חוגג עוד ווינר של הילדה על הדשא. היא עלתה לשלב ההצלבה, ואני כבר מחשב כמה אלפי דולרים אצטרך להוציא בשנים הבאות על פיתוח הקריירה שלה, ואם ארבע עבודות במקביל יספיקו או שאצטרך חמש.

      היא הוכרזה כאלופת הבית שלה, שכלל ארבעה ילדים. כבוד. אנחנו ברבע הגמר או משהו כזה. אבל במשחק הבא הילד שמולה טוב. ממש טוב. היא מפסידה, ולא מאמינה שזה קורה לה – היא הודחה. נפלנו מהאולימפוס לים המלח. אנחנו עומדים ליד שולחן המדליות והגביעים והיא מבקשת שאברר אם יש בית ניחומים, או משחק נוסף או משהו שיציל לה את הטורניר, אבל אין. אני מתחיל לאט לאט לעכל שמסע הקסם נגמר, ומנסה לאחות את השברים תוך שאני הופך מאוהד שרוף לאבא שקול. אשתי ואני פלטנו עליה את כל הקלישאות מהמילון בקצב של מכונת ירייה. מ"שיחקת יפה" ו"מאוד השתפרת", ועד "כל הכבוד שניצחת שלושה משחקים ברצף" ו"אין מה לעשות, הוא היה טוב יותר". זה לא עזר. היא הייתה מצוברחת. "זה רק משחק, ורק ספורט", ניסיתי לעודד אותה בדרך הביתה. זה באמת רק משחק, ורק ספורט. מה לעשות, בשבילה באותו רגע אלה היו החיים עצמם.

      הורים וילדים משחקים טניס (ShutterStock)
      את תבואי עד הגדר. אבא ארך רגליים (צילום: ShutterStock)

      עוד בוואלה! גבר:

      חיים של אבא: תורת המשחקים שלך עם הילד

      חיים של אבא: הרגע הזה שבו אתה מתרגש עד דמעות

      חיים של אבא: מוכרחים להמשיך לצלם, כי את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק