פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      אלינוריגבי: קופצת ראש

      את בני הזוג האחרונים שלה הכירה אלינוריגבי בפייסבוק. בכלל, היא כמעט לא זוכרת מתי הכירה מישהו בדרך אנושית ובלתי אמצעית, ללא שום פילטר של מסך כזה או אחר. עד השבוע

      תמונות לטור של אלינוריגבי (יח"צ , אלינור שריקי)

      בשבוע שעבר הכרתי מישהו בפאב. כן, אתם קוראים נכון - בחיים האמיתיים. זה לא קרה לי מכיתה ו'. טוב נו, הגזמתי קצת, לפחות עשור. ישבנו לשולחן עץ מהוה ופינתי, חברה שלי ואני, מעט משועממות. אני שקועה בסמארט-פון שלי והיא שקועה בדאם-פון שלה, כמו שהיא קוראת לו, החלפנו רשמים וצחקוקים והתמרמרנו על היעדרם של בחורים מעניינים בסביבה, אפילו שאני כבר לא ממש מחפשת אותם מחוץ למחשב. לא שיש לי התנגדות, זה פשוט לא קורה. ואז ניגש אלינו מישהו ושאל אם גם אנחנו באנו ליום ההולדת. היה נדמה כי הוא גם קצת משועמם או אולי מחכה למישהו. הבהרנו לו שאנחנו לגמרי הטובים ואין צורך להרגיש זר. הוא התיישב איתנו והתחלנו ללהג - נועה עם הארק, הוא עם הבירה ואני עם דיאט ספרייט, מנסה להיגמל.

      היו לו עצמות לחיים וחיוך שהזכירו לי את ההתמכרות (האחרת) שלי, את הגעגוע הישן, האהוב-שנוא שלי. דיברנו קצת על המעבר של כולנו מזוגיות לרווקות, קצת על מוזיקה וקצת על הרעב המתגבש של נועה, שלבסוף הכריע אותה ושלח אותה הביתה לאכול. אני החלטתי להישאר. בזמן הזה כבר הגיעו עוד חברים, והבירה והצ'ייסרים נשפכו כמו שהם תמיד עושים בימי הולדת, משכיחים ומרחיקים החלטות רעועות. צחקנו, רקדנו, צחקנו עוד ומשם המשכנו יחד למקום אחר.

      תמונות לטור של אלינוריגבי (יח"צ)

      זה הזכיר לי שדווקא את שני בני הזוג האחרונים שלי הכרתי בפייסבוק. שתי אהבות גדולות ומשמעותיות. שני אנשים נפלאים, טובים ומעניינים שיכולתי ללמוד מהם. זכר האהבה האחרון ביניהן, עוד צרוב בזוויות עיניי ומעקצץ בכל נשימה. גם כל הדייטים האחרונים שיצאתי אליהם היו בחסות פייסבוק. ניהלתי מערכת פגישות שלמה תוך התבססות גורפת על הצ'אט, כולל הודעות מסוג: "היי, אני בפינה הימנית של הבר, עם עניבה של גארפילד". לעזאזל, פגשתי אנשים עוד לפני ששמעתי את הקול שלהם.

      ופתאום, עכשיו, החלפנו טלפונים לפני שמות בפייסבוק. אני לא יכולה להתחיל להסביר כמה זה מוזר לי. לא טוענת שזה רע, חלילה. מצד אחד זה "אולד סקול", קלאסי, מריח מנוסטלגיה אפילו, ומצד שני אני כבר דיגיטלית לגמרי. שאני אדבר בטלפון? אם הייתי יכולה לא הייתי מדברת בטלפון יותר לעולם. יותר נעים ונוח לי להתבטא בכתב, כשיש זמן לחשוב ולנסח. כשאין שקט מביך משני הצדדים וגמגומי סרק שמנסים למלא את החלל שנוצר. יש לי את המרחב הקבוע והמוגן שלי, מרחב שמאפשר לשני הצדדים להציג את עצמם לאט, בפירוט, מבלי האינטנסיביות האלימה של המפגש פנים אל פנים, בלי הרושם הראשוני שחובט בך ישר בפנים.

      תמונות לטור של אלינוריגבי (יח"צ)

      תקראו לי פחדנית או לא תקשורתית, אני קוראת לזה נוחות ושמירה על פרטיות מסוימת. לשמוע קול של מישהו ולשתוק איתו יחד במבוכה זה מאוד אינטימי. יותר אינטימי מסטוץ לפעמים. זה קצת כמו ההבדל בין לרדת לבריכה במדרגות לבין לקפוץ ראש. ושלא תטעו, אני מאוד מחבבת קפיצות ראש כשצריך.

      ממש לא מזמן, חברה שאלה אותי מה דעתי על אתרי הכרויות. "ביקרתי גם שם", התוודיתי, "וחזרתי די מהר להפקיד את מרבית האינטראקציה הבין-אישית שלי עם אנשים חדשים, בידי פייסבוק וטוויטר". החוויה שלי באתרי היכרויות הייתה מאוד פלסטית, מאוד מלאכותית ומאומצת. כולם ניסו לדחוק את עצמם לתוך התבנית הקבועה והמקובלת של בן הזוג המגניב והמוצלח ביותר. כולנו יודעים מה קורה כשאנחנו ממש מתאמצים להרשים - אנחנו בדרך כלל ממש מביכים את עצמנו.

      "בפייסבוק", החפרתי לה, "אנשים לא משבצים את עצמם ברובריקה הזאת. לרוב הם פשוט מי שהם, אמנם עם פילטרים, אבל הרבה פחות. הם מתויגים בתמונות מביכות של חברים וכותבים מה ביאס להם את היום, ולאו דווקא שהם אוהבים טיולים ארוכים על החוף בשקיעה ולהוריד את הזבל והכלב. הם מתבטאים עם שגיאות כתיב וסימני פיסוק מרובים או לחילופין מתפייטים על עניינים שברומו של עולם ומצטטים את פרנק זאפה. זה עשוי להיות קצת יותר אותנטי".

      תמונות לטור של אלינוריגבי (יח"צ , אלינור שריקי)

      אני מכירה גם כאלה שמבחינתם היכרות באינטרנט זה איסור בל יעבור. ברור לי למה ואני לא שופטת, מניסיון - יש בזה גם חסרונות. יש "הפתעות" שאפילו חקירה יסודית של הפרופיל לא מגלה. מצד שני, אם לא אטעם, איך אדע? אני בת 30 וקצת. רוב הסביבה שלי כבר עמוק בזוגיות אינטנסיבית המשקיפה למרחקים ארוכים או במרתון החלפת חיתולים. בין אם זה עבודה, מפגשי חברים ואירועים באשר הם - לא פשוט היום להכיר אנשים חדשים, וכשכבר מכירים כאלה, הם לא בהכרח הנשמה התאומה שלך. לפעמים מתברר שהם אולי כן, אבל דווקא באותו יום בן או בת הזוג שלהם לא יכלו להצטרף אליהם. חבל.

      אז אני מכירה אנשים באינטרנט, המון אנשים. אני לא מחכה שהגורל החביב והנדיב או חברים שמצקצקים בדאגה יזמנו לי פגישה עם "החבר ההוא של הידידה של בעלי שעזר לנו אז עם האוטו כשנתקענו". אני יוזמת, אני פונה, אני עונה, אני יוצרת אינטראקציה, אני פוגשת, אני מחליפה בדיחות, רשמים, חוויות ושירים, אני מתאכזבת, אני מופתעת לטובה, אני מצטרפת לפרויקטים מעניינים, אני מבלה, ואני בעיקר - עושה חברים חדשים. אולי בסוף תבוא גם אהבה.

      תמונות לטור של אלינוריגבי (יח"צ)

      עוד בוואלה! גבר:

      עובדים היינו: אלינוריגבי הלכה לעבוד בבניין וגילתה לא מעט על עצמה

      שעון קיץ: השחייניות הכי לוהטות בעולם

      שי לחג: הטניסאיות הכי לוהטות בעולם