פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      עובדים היינו: להיות פועלת בניין

      לנהוג על מכבש ולחזק פלטות פלדה - אלינור שריקי, כתבת וואלה! גבר, דפקה מסמרים לצד פועלים סינים רק כדי לגלות שהיא לא האישה היחידה באתר הבנייה. פסח של עבודה עברית

      אלינוריגבי באתר בנייה (ניב אהרונסון)

      מה זה בכלל עבודה "גברית"? למי הזכות לקבוע? ואני כמובן שמה את המילה "גברית" במרכאות, כי אני לא חושבת שיש דבר כזה. לא צריך להיות בכל אופן. עם זאת, החלטתי לרדת כמה שלבים בעץ הגבוה שלי, והודיתי בפני עצמי שטרם יצא לי לפגוש נשים באתר בנייה, למשל. בו ברגע נפלה ההחלטה - אני הולכת לעבוד באתר בנייה ולהגשים חלום קטן על הדרך - תמיד רציתי לערבב טיח.

      מוקדם בבוקר. מוקדם כזה, שהציפורים עדיין משפשפות עיניים עם קפה ראשון. ובכל זאת, פועלי הבניין של דניה סיבוס, שעמלים על קרימת עורו וגידיו של פרויקט "סביוני TLV" בפאתי פלורנטין - כבר מפיקים אגלי זיעה ראשונים. "בניין של 12 קומות יהיה כאן. מלבד 4 או 5 דירות הכל כבר נמכר", אומר לי רונן יוסף, מהנדס הביצוע של האתר ואדם חביב וחייכן. הוא מוביל אותי לקרוואן קטן הממוקם בסמוך לאתר. "זו הקסדה ואלה הנעליים שלך - מידה 37 במיוחד בשבילך, חדשות מהקופסא, ובמידה הזו את גם יכולה לקחת אותן הביתה מתנה".

      אני לא יודעת את נפשי מאושר - נעליים מתנה! הן קצת עגלגלות ומוזרות אבל אני משוכנעת שאצליח להפוך את זה לטרנד היפסטרי או משהו. הוא בוחן אותי ואת הטוניקה המסמורטטת שבחרתי ללבוש מעל הטייטס, תוך שאני נועלת את נעליי בהתרגשות, ומוסיף: "לגבי חולצה בשבילך... אני לא בטוח שיש לנו משהו לצערי". אני מתנצלת בחיוך מבויש ושומרת לעצמי את העובדה המביכה שכל חולצות "סיום המסלול" שיש לי בארון לא מספיק ארוכות, כדי לכסות לי את התחת ולא התחשק לי להרגיש שמנמנה. כן, גם אני לא הצלחתי לחמוק מהשריטה הנשית הארורה.

      אלינוריגבי באתר בנייה (ניב אהרונסון)

      רונן מצוות אותי לבחור מקסים בשם מידן. בן 28, סיים ממש לא מזמן ארבע שנות לימודי הנדסת בניין בבאר שבע, וחצי השנה האחרונה היא עבודתו הראשונה בתחום. "השעות קשות" הוא אומר, "שש וחצי בבוקר אנחנו כבר כאן עובדים, ומסיימים בסביבות שש וחצי בערב. אבל אני מבסוט, עכשיו מתחילים הלימודים האמתיים שלי". אנחנו עושים סיור באתר הבנייה, מלמטה עד למעלה. וכשאני אומרת למטה, אני מתכוונת לחפירה בעומק עשרות מטרים, בור היסודות של הבניין. אני מבינה שהגעתי ל"הארד-קור" של אתרי הבנייה - הנחת היסודות הראשוניים ממש. קיבוע תשתיות הברזל, הכנת פלטות ליציקת קירות, כבישה והידוק של האדמה. טיח אני כבר לא אערבב היום, חשבתי בצער מה, אבל עדיין התרגשתי מאוד לקראת העבודה הצפויה לי. מעולם לא הייתי שם, בבור הכל כך עמוק הזה שבו מניחים את היסודות לבניין כה גבוה.

      השמש כבר קפחה מעל, אך כשירדנו למטה, האוויר נהיה סתווי וקריר, עם ריח אדמה רטובה. זה היה נעים ומרענן, אבל יותר מכל - זה היה מדהים. ההבנה הפתאומית הזאת, שכשבונים מבנה בסדר גודל כזה, מתלווה לו בנייה משנית עצומה. גרם מדרגות ארוך שמוביל בין כל הקומות שאינן בנויות עדיין, "דיפון" וחיזוק קירות אדמת הבור בבטון וברזלים על מנת שלא יתמוטטו וכן הלאה. אינסוף עבודה מעוררת תדהמה. "את רוצה להדק את האדמה? הציע מידן. "תעשי קצת קדימה ואחורה, שיצלמו אותך". אמרתי לו שאשמח מאוד, אך לא לפני שהבהרתי לו שבאתי לעבוד באמת, לא להצטלם וללכת. "תעביד אותי" ביקשתי, "תן לי לעזור".

      אלינוריגבי באתר בנייה (ניב אהרונסון)

      תהרגו אותי - אני לא יודעת למה זה בוער בי, העבודה הפיזית. אולי זה כי גדלתי בבית בו אחי ניסה עלי כל מה שצפינו בו יחד בקרבות ה-WWF ואת כל מה שלימדו אותו בחוג קרטה וכדורגל. אולי זה כי גדלתי עם אבא טכנאי-קשר במטוסים בתעשייה אווירית, שיודע לעשות הכל עם הידיים ולתקן הכל לבד. אולי זה כי גם אמא ידעה לעשות כמעט הכל לבד, גם את הדברים ה"גבריים", ואחות גדולה שלא חששה להיות ספורטאית מצטיינת בנבחרת ישראל בכדוריד, ענף ספורט שנחשב אלים וקשוח במיוחד. לא רק שאני לא "ליידי" ומעולם לא הייתי - יש לי נטייה להתלכלך, לטפס על עצים, לתקוע גרעפסים, ליהנות ממשחקי כדורגל ולהרים דברים כבדים. ואין לי ספק שזה לא רק חלק טבעי מהאישיות שלי, אלא משהו שאני גם דואגת לשמר. אני נהנית לדעת שאני לא צריכה להיות תלויה בגבר כשאני צריכה לעשות משהו ש"אינו שגרתי לאישה".

      "הידית השמאלית השחורה היא הגז, היא נותנת טורים", מידן מנפץ את בועת ההרהורים שלי ואני חוזרת לעמוד מול מכבש האדמה בבור העמוק. "הידית הימנית האדומה מסיעה קדימה ואחורה, רק אל תעמדי מאחורי המכבש כשאת נוסעת ברברס". אני ניגשת למכבש ומפעילה אותו. הוא כבד וקשה לניווט, אבל אני עומדת במשימה בהצלחה. אנחנו חוזרים למעלה, לשמש הלוהטת ומידן מצוות אותי למנהל העבודה הסיני, שבעוונותיי שכחתי לשאול לשמו. כל הפועלים באתר הם סינים. מנהל העבודה שלהם יודע עברית פחות או יותר, והוא זה שמעביר להם את ההוראות. "היא רוצה לעבוד, ניתן לה לעבוד" הוא אומר למידן בחיוך גדול.

      אלינוריגבי באתר בנייה (ניב אהרונסון)

      מבסוטה, אני קושרת את עצמי לרתמה כתומה זוהרת בהתאם להכוונותיהם, ומטפסת על סולם הסמוך לפלטת פלדה עצומה. בראש הסולם, אני מאבטחת את הרתמה ל"קוצים" - שאריות של מוטות ברזל המגיחות מתוך אותן פלטות, אותן אני אמורה להדק יחד בעזרת בורג ענק. את הבורג שסובבתי פנימה - חיזקתי במכות פטיש. בחיי - אם אני צריכה לבחור, זו הייתה העבודה הכיפית מכולן. העבודה השנייה הכי כיפית, הייתה ללא ספק קשירת מטען לכבלים המאסיביים של המנוף. או אז התחוור לי, שהיושב במרומי המנוף ומתפעל אותו, הוא אישה! בשיחתנו הקצרה והנעימה במכשיר הקשר, הרחק ממקום מושבה הגבוה, סיפרה לי טניה כי כבר עשו עליה פעם כתבה, ב"לאישה". "יש כבר 40 מנופאיות בארץ בערך" היא אומרת לי, ואני עונה לה שאני מקווה שאף תהיינה יותר.

      אני מסיימת את יומי באתר הבנייה מותשת, מלוכלכת, אבל מבסוטה לגמרי. שולחת תמונות עם הקסדה ל"ווטסאפ" המשפחתי, שיקנאו. אני לוקחת את הנעליים החדשות שלי הביתה בשקית, מחזירה את הקסדה למקומה ונפרדת מהפועלים, ממידן ומרונן שאירחו אותי לתפארת, והוסיפו לי עוד שק של חוויות לאוסף.

      אלינוריגבי באתר בנייה (ניב אהרונסון)
      «object width="466" height="260"»«param name="movie" value="http://mm.walla.co.il/archive/1476057-28.swf "»«/param»«param name="allowFullScreen" value="true"»«/param»«param name="allowScriptAccess" value="always"»«/param»«embed src="http://mm.walla.co.il/archive/1476057-28.swf ?lm_supplier=&lm_bc=&utm_source=&utm_medium=&utm_campaign=&utm_term=&utm_content=" allowfullscreen="true" allowScriptAccess="always" width="466" height="260"»«/embed»«/object»