פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      עגונה: ייסוריה של מסורבת גט - פרק ג' ואחרון

      קיללתם אותה בטוקבקים, יצאתם להגנתה, ח"כים פנו בהצעה לעזרה, ארגוני זכויות הגבר שלחו מיילים מתלהמים ועינת שלנו בסך הכל רצתה גט. אולי זה עוד יקרה ואז יהיה סוף לסיפור

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      (צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

      בסופו של דבר, הסיפור הזה ייגמר. תיק גירושין טופז נגד טופז יסתיים. המדינה תעשה את שלה, היועצים, הדיינים, השופטים, הפסיכולוגים, כולם יעשו את שלהם וסביר שבעוד כמה שנים - לא יישאר מכל זה הרבה, להוציא שורת סטטוס חדשה בתעודת הזהות. סביר לא פחות גם שאני טועה, ויישארו צלקות עמוקות בחלל הגוף והנשמה, שלי, של בנותינו של הסביבה שמנסה לעטוף אותנו ברוח חמה של אהבה, כמו מפזר חום טוב שכל הזמן נמצא בפעולה.

      אבל בסופו של דבר זה ייגמר כשם שדברים נגמרים, בקול תרועה חלש או בזעקה גדולה שאי אפשר לשמוע אותה. כי כאלה החיים: אש, גם אם של מלחמה, דועכת אם ייעשו הפעולות הנכונות לכבות אותה. הדברים יתפוגגו מאליהם, אמרה לי הפסיכולוגית המייעצת. העובדת הסוציאלית אמרה לי, "את תראי, בסוף, כשהכל ייגמר אתם תהיו חברים טובים". רציתי לשאול אותה כמה אנשים באמת הפכו לחברים טובים לאחר הליך גירושין ארוך, מתיש ומשפיל. כמה אנשים באמת הצליחו אחרי הסופה לחייך אחד לשני לא רק ברגעים שאין להם ברירה ואפילו, להיות חברים טובים. רציתי לומר לה שמדובר באגדה, ככל האגדות שאנשים מספרים כדי לצאת ממצבים מפותלים או לנטוע תקוות.

      רציתי לומר, את היית מסכימה שבתך תהיה חברה טובה של מי שמסרב בתוקף לתת לה את היכולת לפתוח חיים שקטים, תוך שהוא מצהיר על כוונתו היחידה והישראלית: "לא לצאת פראייר, לנצח במשחק. רצית להיות חד הורית? זה יקרה כשאני אחליט". רציתי לשאול, אבל לא שאלתי. לא שאלתי כי התשובה לא נמצאת אצלה, היא גם לא נמצאת אצלי, למען האמת, השאלות שאנחנו שואלים אנשים במצבים שאנחנו לא מכירים, לא באמת מעידות על כלום. הן שאלות של נימוס, כאילו רוצים לומר – זה המצב, תתמודדי.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      (צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

      אבל אולי כן יישאר מזה משהו, מעבר לכאב הבנות. אולי יישאר מזה כוח שכל כולו יפעל לשנות מציאות. מציאות בה לאיש אין חזקה על האחר, מציאות בה ענייני כסף ורכוש (ששוב, אינם רלוונטיים במקרה שלי), לא קשורים לחירותו הבסיסית של אדם. מציאות בה בית הדין הרבני אומר למר בחור או לגברת היקרה, החלטתם להתגרש? יופי. הגעתם לסיכום כלכלי ומשמורת? עדיין לא? ובכן, גשו נא להתגרש ממש עכשיו ולדיון הבא תגיעו כגרושים, שם נמשיך לנהל את ענייני הכסף והאנשים הקטנים שיצרתם. הרי לא הגיוני ובלתי נתפש בשום סיפור או אגדה, שהנסיכה והנסיך לא חיו באושר ועושר, אלא בעצב נורא, ילדו ילדים וסיכום חייהם המשותפים יתבצע תחת שורת גרעון.

      מציאות בה חיי המשפחה וכבודה עדיין חשובים, ילדים, נשים וגברים שהתפרק להם משהו כשם שדברים מתפרקים, אינם יכולים לנהל מו"מ על חיים שלמים תוך החזקת היכולת שלך לנוע לאן שתרצה. גם אם זה רק מעבר לכביש, לבית חדש ושקט, לחיים שבחרת לך.

      אבל עד שזה יקרה, למדתי שצריך לשנות את הכללים, וכשאני אומרת כללים, אני מתכוונת לכללי המשחק בהליך הגירושין, למשל - כשאת פותחת בהליכי גירושין או כפי שאמרו לי יועצים שונים (מגשרים, עורכי דין, חברים וחברות שעברו את אותו הליך) – "מי מבקשת להתגרש? מבקשים קודם כל מזונות אישה, מזונות ילדים, חלוקת רכוש ושהוא יבוא לבקש גט", את בעצם יורה לעצמך בכנף ונועלת את עצמך לסחטנות וחסדיו של האיש האחראי לשחרורך.

      זוג רב (ShutterStock)
      (צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

      סביר להניח שיש מקרים שזה קורה בדיוק הפוך, האישה מסרבת להתגרש למען השגת הסכם גירושין טוב יותר, למען נקמה, או למען השד יודע מה. אין לי מושג מה עובר בראשם של אנשים שנמצאים במקום בו ברור להם שהם אינם רצויים, גם אם ההגדרה היא רק על הנייר. האדם הנוקם, ירצה לנקום עד שנפשו תירגע. נקמה אינה זקוקה לחותמת נייר ולאף דיין מכובד. נקמה נמצאת בלב, ומערכת החוקים אינה יכולה לאפשר לה להתקיים כי תמיד צד אחד ייפגע, ואם הצד הנשי נפגע בחוסר היכולת להקים משפחה חדשה והאיזון שמצא החוק לכך נמצא בענייני כלכלה או משמורת, מישהו צריך לומר, עד כאן – הסיפור נגמר.

      הסיפור בין אנשים המסרבים לתת את חותמת הנייר המעידה על היותך חופשיה הוא אחר לחלוטין, הוא סיפור של קרב מתיש וחוקי ככל הנראה. האחד רוצה חופש או להפסיק לסבול, השני יודע שזה רצון האחר ולא ייתן לו את מבוקשו עד אשר יראה את "אוייבו" (שאלו גברים ונשים בהליכי גירושין מכוערים כיצד הם קוראים לאדם שהביא איתם ילדים לעולם) מתבוסס בדמו (המטאפורי! המטאפורי!), מעוך כג'וק קטן תוך פרפורי גסיסה כשהוא זועק – בסדר, ניצחת!

      הניצחון, בקרב על רצון הנפש אינו קשור להצהרה, הוא קשור לחוסר הכרעה משפטית, הוא קשור להחלטה של הצד המסרב בלבד, זה שהוא ולא אחר יחליטו מתי הרמיסה היא באמת כזו. מכיוון שאני מסרבת לעשות קולות של מקק מעוך, אני הולכת לשנות את כללי המשחק מעכשיו. מי יודע? אולי בעוד זמן קצר, אוכל לכתוב או לזעוק: גבירותיי ורבותיי, אני גרושה!

      נ.ב. למי שתהה, אף אחד לא באמת רוקד על מדרגות הרבנות.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      (צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

      עגונה: ייסוריה של מסורבת גט - פרק א'

      עגונה: ייסוריה של מסורבת גט - פרק ב'

      סופרות גופות: הנשים הכי מסוכנות בעולם