פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      עגונה: ייסוריה של מסורבת גט - פרק ב'

      מה היא כל כך ממהרת? איזו אישה לא דואגת לכל צרכיי ילדיה? מי את שתוותרי על הכספים המגיעים להם? המבט שלכם נורא: מרחם ותוהה - מה הסיפור שלה? עינת טופז עדיין מחכה לגט

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      (צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

      אני אבהיר: לא כל הגברים חלאות. אני לא שונאת אתכם, אני אפילו חושבת שהמקרה הדי נדיר שלי לא מעיד על הכלל. אני אפילו מחבבת חלק ניכר מכם. ובואו נירגע, כשאני כותבת מחבבת אני לא מתכוונת ל"נו בטח, זו הסיבה שהוא מאמלל אותך, מחבבת גברים, מורדת סרוחה". לא, מחבבת במובן שרובכם בני אדם, חלקכם גם נאלץ להתמודד עם תעלות משלו במערכת הגירושין. ורגע, חכו, אני אפילו חושבת שילדים צריכים ליהנות משני ההורים שלהם גם אחרי הגירושין. כן, כן, משמורת משותפת היא לא דבר רע לגברים שיכולים להתמודד עם שעות הפעילות של ילדיהם ובכלל, ברוב המקרים, להוציא מקרים של אלימות/התעללות וכו', ילדים צריכים את שני ההורים שלהם. החוק עדיין אינו שוויוני בארץ גם לצד הגברי, אבל אולי הסיבה נעוצה בעובדה הפשוטה שאת החופש, כלומר את הגט, רק הגבר נותן.

      זה לא אומר שאין נשים שמושכות זמן. זה אומר שבפועל, רוב המקרים הם של גברים שמושכים זמן, כי הדת היהודית מאפשרת להם להיות אבות בפעם הנוספת מבלי שילדם יהיה ממזר. דבר שאישה לא יכולה, אם היא עוד רוצה להפעיל את הרחם שלה ולהקים משפחה חדשה.

      אני יודעת שהעניין עצמו יכול להפתיע - אם הוא לא נותן גט, חייבת להיות סיבה מפותלת ומורכבת שמאחוריה מסתתרת אישה עושקת, מוצצת דם ומעלילה עלילות שווא. ובכן, לא. לא תמיד בכך מדובר וייתכן מאוד שהסיבה שהמערכת מסואבת כל כך היא כי נשים למדו להיות כאלו כדי להגן על זכויותיהן ולהשיג את מבוקשן (חלוקת רכוש, חופש וכו'), או כי הכוח ניתן מלכתחילה בידיי הגבר שנשבע אמונים, עשה ילדים ובסוף צריך לפתוח דף חדש ולשלם כל חייו לאישה שלא רוצה אותו. גם אם נניח, היא לא רוצה אותו כי בגד, סרח, השפיל או הימר בחסכונותיהם המשותפים כל חייו. ייתכן שהיא אף העזה להתאהב במישהו אחר.

      זוג צורח (ShutterStock)
      (צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

      המקרה שלי לא כולל את כל משחקי המיקוח הידועים. הוא נורא פשוט ונורא מורכב, כשם כשכל סיפור גירושין יכול להיות. התחתנו מתוך אהבה עיוורת אך מערכת היחסים הייתה נוראית ודמתה לטיול יומי ברכבת הרים בלונה פארק חסר פיקוח ובקרה. עשינו שתי בנות יפיפיות תוך כדי הסערות, רציתי לקום וללכת כל הזמן אבל אף פעם לא היה לי את האומץ כי ידעתי שהתחתנתי עם אדם שיעשה לי את המוות רק בגלל הרצון הזה, רק כי הוא יכול, ובדיוק בגלל זה פעלתי לא נכון. ניגשתי לבית הדין הרבני ולא לבית משפט לענייני משפחה למרות שכמו כולם, גם אני יודעת שמערכת בתי המשפט יותר נאורה ואולי, לכו תדעו, מיטיבה לפעמים עם האישה. ניגשתי לבית הדין הרבני כי ידעתי שמטרתי היא גט בלבד ומזונות ילדים - על סמך שכרו ושכרי. לא הגשתי רשימת הוצאות ילדים כדי לקבל מזונות גבוהים עבור בנותינו שבאמת חיו ברמת חיים גבוהה לפני. הסתפקתי במינימום מתוך ידיעה ברורה שאם נקבל יותר מזה, זה יקרה רק אם האיש ירצה לתת. ניסיתי לנטרל עימותים וויכוחים משפטיים ככל האפשר, אין צורך בדבר מעבר לגט. ופה הטעות הגדולה שלי, שהרי לא לקחתי בחשבון את הפגיעה הגדולה באגו (חשבתי שנערות השעשוע שהוא מחזיק והחזיק כל חייו לצדו ירגיעו את האגו) ואת כללי המשחק החדשים, כדי לקבל מעט – צריך לדרוש הרבה.

      כשניגשתי לפתוח את תיק הגירושין ברבנות כרכתי הכל, זה אומר שמיוזמתי ובדעה צלולה, בחרתי שהדיינים יחליטו עבורי. קיוויתי שאלוהים יהיה לצדי והאמנתי בכל לבי שכאשר אין עניין כספי ועניין משמורת (אני הצעתי שתהיה משותפת), הרבנים יפסקו תאריך לגט. כשפתחתי את התיק ראיתי בעיניים של המזכיר מבט של חמלה, צער והבנה. כמעט שמעתי אותו אומר: "אוי, אוי אוי". הייתה לי תקווה. הרי לא ייתכן שלא יהיו לצדי. סבלתי, באמת שסבלתי במערכת הנישואין הזו ועד שאזרתי אומץ, אין סיכוי שזה לא יצליח לי. אבל המציאות הכתה בי, המפגש הראשון לאישה חילונית עם אנשי דת לובשי שחורים, מערערת באופן בלתי נשלט. הסתכלתי לדיין בעיניים באופן הכי מבויש שניתן לתאר, כי באופן בלתי נשלט הרגשתי כמו הילדה הרעה שאף פעם לא הייתי.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      (צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

      בדיונים הבאים כבר הבנתי, חוסר הדרישות הכספיות וההסכמה לאיזו משמורת שהוא ירצה הן לרעתי. הרי מה היא כל כך ממהרת? איזו מן אישה לא דואגת לכל צרכיי ילדיה החומריים, החקוקים בחוקי המדינה? מי את שתוותרי על הכספים המגיעים להם מהעסק של בעלך למשל? לא, לא אמרו לי את זה. אבל המבט בעיניים של הדיינים, של המערכת כולה (וכן, גם שלכם אנשים תמימים שאני פוגשת במקרה בעבודה, בבית הספר או בחוגים של הילדות) הוא מבט נורא; מצד אחד מרחם, מצד שני תוהה - מה הסיפור שלה? למה שלא תדרוש את המגיע לה?

      אחסוך לכם את השאלה, לא חיכה לי אף גבר חלומות מחוץ לכתלי בין הדין הרבני. לא ברור לי שהעתיד שלי יהיה ורוד ונפלא. אני רק יודעת שהיה לי רע, עד כדי חוסר יכולת לנשום יותר, ואני יודעת שפחדתי. פחדתי מהחוק המאפשר לו להוציא לי את הנשמה, פחדתי מגלי השנאה שבאים אליי כל יום כסערה גדולה, ופחדתי שכדי לקבל את הגט שלי אצטרך לפתוח את פי ולספר בדיוק כל מה שקרה ולהיכנס למאבקים משפטיים על כסף ועל שעות ילדות (הוא לא מרבה לבקר, תודה).

      פחדתי שאבכה מול איש גדול לבוש בשחור ומול אישה זרה שתגיד לי - תני את העילה הכי חזקה שלך לגירושין. לא כי אני צדיקה גדולה, אלא מהסיבה הפשוטה, ידעתי שכל אות קלון שתיאמר בבית הדין תרדוף אותי אחר כך כל חיי. כי מה לעשות, האיש הזה, הוא עדיין אב בנותיי ואאלץ להתמודד איתו כל חיי.
      אבל בית הדין הרבני, המקום היחיד בו בני זוג יכולים להתגרש, מחכה להסכם משותף או לעילות לגירושין. ומכאן, מתחילה החגיגה הגדולה לסחבת, לייאוש, לסחיטה. ומי שלא יכול להתמודד עם זה, נאלץ לחכות עד שהדיינים יסיימו את הפגרה הבאה, או יבינו שהחוק בידיהם ורק הם יכולים לדרוש באופן מידי מאדם שהסכים להתגרש ונעלם (וחוזר חלילה כמה פעמים) לתת גט, כאן ועכשיו.

      ואולי המערכת משמרת את עצמה ואת שכרה בכך שהיא לא עושה את זה וכך מאלצת אנשים להוציא את כל הכביסה שכבר העלתה עובש מרוב שסרחה מול זרים מוחלטים, שברוב המקרים, תפיסת עולמם שונה משלכם, רק כדי לגלגל עוד כמה שקלים לקופה (עורכי דין, דיינים, בקשות, מסמכים ועוד) ועל הדרך לשמר את מוטיב הגבר החזק.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      (צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

      עוד בוואלה! גבר:

      "ביני לבין הגט עומד רק האגו הגברי": פרק א' מיומנה של מסורבת גט

      מגישות הספורט הכי לוהטות בעולם

      ספיריטס: הטרגדיה של אגדת הפורנו הגדולה בכל הזמנים