פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      עגונה: ייסוריה של מסורבת גט - פרק א'

      עינת נאלצת לספר את הסיפור שלה תחת שם בדוי. היא פוחדת מהאיש שעדיין רשום כבעלה וממשיך לאמלל אותה, מבתי הדין המתעמרים בה. אבל היא רוצה לצעוק ואנחנו פה כדי לתת לה

      גירושין (ShutterStock)
      (צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

      לדיון הראשון בבית הדין הרבני הגעתי מלווה בחברה. האיש הנחשב לבעלי הצהיר כי הוא מוכן להתגרש. מכיוון שאין לנו בית והון כספי בבנק, הערכתי בטעות מטופשת, כי העניין יסתיים מהר, שהרי אין לנו על מה לריב. הסדרי הראייה יקבעו ובכך תחוסל הדרמה. ובכן, טעות. לא לקחתי בחשבון שהאגו הגברי גדול מכל סכום כסף. לא לקחתי בחשבון, שבין להגיד "אני מסכים" לבין קבלת הגט הדרך ארוכה ומלאת דיונים חסרי תוחלת שכל כולם נועדו למסמס את האישה, או במילים אחרות – התש את המורדת.

      אני זוכרת את המילים של הדיין, "את רוצה להתגרש? רגע, את רוצה להתגרש? אולי שלום בית?". לא, כבודו. אינני מעוניינת בשלום בית אחרי שנים רבות של נישואין מאמללים, שכללו מעשים שעל פי ההלכה והדת היהודית – הייתי זוכה לאות מופת על גבורה והישרדות מתוך רצון לשמר את הקשר. סליחה, קשקוש – מתוך פחד גדול להתמודד במלחמות ריקות עם אדם אטום שמערכת החוק מאפשרת לו להמשיך להיות כזה.

      לא ניגשתי לעורכי דין שישלחו אותי להגיש תלונות על אלימות, לא דרשתי כסף - למעט המזונות שנפסקו לילדיי, ללא שיקול דעת, ללא התחשבות בצרכיהם, פרנסתי או פרנסתו, אלא לפי החלטת הדיינים בבית הדין הרבני. לא ערערתי מעולם כדי למנוע עיכוב נוסף בדיון על תעודת השחרור שלי. כי בבית הדין הרבני, הדיונים מתנהלים באופן אחר מכל מה שהכרתם – החוק (הלא כתוב) הקובע – מי שצועק יותר, נשמע יותר ובכך יכול להסיט את הדיון (הקצר, הם תמיד קצרים שם) מעיקרו ובכך למנוע את השיח העיקרי ולחכות עוד כמה חודשים לדיון נוסף.

      בית הדין הרבני בת"א (שרון בוקוב)
      (צילום: שרון בוקוב)

      באחת הפעמים, קצת לפני החגים, הגעתי לבית הדין וביקשתי להגיש בקשה לזירוז דיון. המזכיר קיבל אותי בחיוך ואדיבות, אך מיד הסביר כי הדיינים לא נמצאים. הם לא בפגרה, אלא פשוט הלכו לחפש אתרוגים. אני לא צוחקת. הדיין יושב בביתו או משוטט ברחבי העיר ומחפש אתרוגים לסוכתו. הבקשות לדיון נשלחות אליו למחשב אבל איש אינו יכול לדעת אם קיבל אותן, משום שאסור להפריע לכבודו. אתם יכולים לנחש שלא, בקשתי לא התקבלה וגם לא בקשת צו עיכוב היציאה המידי מהארץ שביקשה האישה שישבה לצידי בתור - בת 55, ילדיה כבר מזמן לא בבית, בעלה חי עם אישה אחרת ובאותו שבוע הודיע על כוונתו לעזוב את ישראל כדי להתגורר לצד משפחתו מעבר לים. כן, בלי לתת לה גט. היא סיפרה לי בעיניים דומעות שהם כבר שנים במערכת ולה אין מה לעשות. זה לא עניין של כסף, זה לא עניין של מזונות, ילדיה גדולים, הבית של שניהם אמור על פי חוק להתחלק באופן שווה, זה לא עניין של אהבה גדולה שנלחמים כדי שהיא תישאר. זה עניין של כוח. למה? כי הוא יכול.

      נכון, בתי הדין יכולים להטיל סנקציות על גברים (ונשים) המסרבים לתת גט, אבל עד שבית הדין פוסק כי חייבים בגט יוצאת הנשמה, הרחם נובל ושום זריקות בוטוקס או מתיחת פנים לנפש לא תעזור לך. את זו שאסור לה לפתוח במערכת יחסים חדשה, את זו שלא יכולה לקבל הלוואה מהבנק אם האיש הנשוי לך מסובך שם ולא תוכלי להחזיק בכרטיס אשראי אם האיש הרשום כראש הבית שלך – סיבך את עצמו כל חייו במערכות החוק של המדינה.

      כמעט שנה וחצי נמשך הסיוט שלי. אני בת 37, עצמאית שמרוב פחד נאלצת לכתוב לכם תחת שם בדוי. כן, אני פוחדת. פוחדת משימוש לרעה שינסה לעשות נגדי הגבר שחלקתי איתו בית במשך 14 שנה ויחד הבאנו שתי בנות מקסימות לעולם – ג', בת 9 וע', בת 5. הוא, בעל אולם אירועים המבוגר ממני בשנתיים, שמאז שהחלטתי שאני לא מוכנה יותר להכיל את מה שהחיים איתו הביאו עליי, מאמלל אותי בלי שום סיבה עניינית או עקרונית – פרט לנקמנות חסרת שפר. הוא מעולם לא סירב לגט, כביכול. בכל דיון נשאל האם הוא מוכן לסיים את הנישואים ובכל פעם ענה בפיתול אחר של "טוב, אם היא רוצה", רק כדי להיעלם רגע קצר אחד אחר כך.

      אילוסטרציה אישה בפחד (ShutterStock)
      (צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

      מבחינת מדינת ישראל אני אישה נשואה. על הנייר, נשואה+ אמא. בחוקי המס של מדינת ישראל לאנשים עצמאיים, אני מחזיקה תיק מס הכנסה משותף לבעל ואישה, שהרי אנחנו זוג נשוי. בהנחות המגיעות לאישה גרושה (חד הורית) אני מקבלת תשובה שלילית משום שנני אישה נשואה בישראל וחסרים לי כמה חודשים כדי להגיע לשנתיים של סרבנות. זה לא משנה שאני לא מנהלת משק בית משותף עם הגבר הרשום כבעלי, זה לא משנה שאותו גבר מנהל קשרים רבים עם נשים, כפי שעשה, אגב, במהלך כל השנים. על פי חוקי מדינת ההלכה, סליחה – על פי התנהלות בתי הדין הרבניים של מדינת ההלכה בה אנחנו חיים - אני גם לא זכאית למזונות אישה, מהיום בו העזתי בחוצפה גדולה לשים סוף למערכת יחסים מאמללת, מלאת בגידות, שקרים, אלימות ושאר הרפתקאות שאישה נורמלית לא אמורה לשרוד. שהרי אני החצופה, ביקשתי להתגרש. ועל זה לא מגיע לי פרס, לא מגיע לי כסף ולא מגיע לי גט. כלומר יגיע, ברגע שהוא יחליט על כך.

      התרגיל לדחייה אינו חייב להיות בקשה לשלום בית, אינו חייב לכלול דיון על כסף, הוא יכול לכלול הסכמה ואז אי הגעה לצורך קביעת תאריך או דיון על הסכם, הוא יכול להיות מריחת זמן שלמה וכסף על חשבון משלם המסים (אתם, אגב) שהרי את כל בית הדין הזה מישהו צריך להחזיק. ולמה? כי לא מגיעים לפסקי דין על גט כל כך מהר אם האיש הרשום בתעודת הזהות כבעלך אינו משתף פעולה. סנקציות? הוכחות? פסקי דין? הצחקתם את כבודו. לא כל כך מהר מרחיקים את בניית בית המקדש החדש ומאפשרים לסוררת להתחיל את חייה מחדש.

      על המשך חייך נדון בדיון הבא שייקבע במועד מאוחר (נניח בעוד חצי שנה), אם גם אז הוא יסכים להתגרש אך לא יבצע זאת בפועל, נקבע דיון נוסף. פסקי דין בעניינים כאלו יינתנו רק כאשר תתנצרי או תייחלי לא לגור באיראן. סליחה, מדינת ישראל הנאורה. אבל למה להיות שלילית? שמעתי על נשים שאחרי 15-20 שנה מקבלות גט לאחר שהבעל שלהן הובא למעצר. נמתין, החופש יכול לחכות, גם האושר, שהרי אני אישה יהודייה.

      הארכת מעצר לחרדים מבית שמש המואשמים בהסתה , ינואר 2012 (נמרוד סונדרס)
      (צילום: נמרוד סונדרס)