פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      אויש תסתמי: קנאת פנדל

      מסתבר שהפסקת העישון של חגית גינזבורג משפיעה עליה עמוקות ונדפק לה קצת השכל. עכשיו היא מגלה שבעצם הייתה נורא רוצה שתהיה לה אהבה בעוצמות של אוהדי כדורגל לקבוצה שלהם

      כדורגל (ShutterStock)
      (אילוסטרציה: ShutterStock)

      לפני חצי שנה הפסקתי לעשן. יש משהו בהפסקת עישון, שגורם לך בהתחלה להרגיש כאילו ניצחת סימולטנית ב"מרוץ למיליון", כבשת את האוורסט ומצאת תרופה לסרטן. אבל אחרי כמה חודשים, אחרי שכבר התרגלת לכל הרעיון הזה של לא להחזיק סיגריות ולהצחין מניקוטין – איזו ריקנות נפערת בחיים שלך. משהו להתעסק בו, למסך איתו את כל צרות היומיום, לעבד דרכו את כל הג'יפה של החיים כמו פילטר. אז נוצרת בעיה.

      כבר כמה חודשים שאני מרגישה שחסר לי משהו בחיים, ולא מצליחה להניח עליו את האצבע. ניסיתי לקרוא יותר ספרים, לצפות ביותר סרטים, לגלות ז'אנרים חדשים של מוזיקה שאינם מיטב הלהיטים של מייקל ג'קסון. חזרתי לצייר, להתאמן בחדר כושר, התחלתי להשקיע יותר זמן באנשים חדשים. לעזאזל, אפילו חזרתי לאתרי היכרויות. אבל שום דבר מאלה לא לכד אותי באמת, כמו שמרגישים כשמשהו טוב ונכון ממש לוכד אותך ושואב אותך אליו פנימה. תחושה מאוד מתסכלת, כמו להיות חנייה בכחול לבן באמצע היום בתל אביב, ובכל זאת כל הרכבים חולפים על פנייך. הריקנות הזו תהיה מוכרחה הרי להתמלא, ורצוי במשהו בריא ובלתי מסרטן.

      "אישה"/כדורגל (ShutterStock)
      (אילוסטרציה: ShutterStock)

      בערך באותו זמן, התחלתי לשים לב לדבר הזה שעד היום השתדלתי נמרצות להדחיק את קיומו - הדבר המטופש, ההמוני והרועש הזה שאף פעם לא הבנתי את פשר קיומו. כדורגל, נו. העובדה שאין בחיי המון גברים סטרייטים די חסכה לי עד היום את הרעש הלבן המציק הזה, שתמיד מלווה אוהדי כדורגל שרופים, כמו עננת זבובים שמרחפת מעליהם ולא מפסיקה לזמזם לרגע. תמיד יש איזה דיון, ויכוח, סקנדל, החלפת מאמנים/שחקנים או משחק חשוב שהם מוכרחים לדבר עליו וללעוס אותו למוות. הנושא הזה מאז ומעולם עשה לי כאב ראש, ומילדות המנגינה של "שירים ושערים" מעוררת בי אי נוחות מרגיזה. אין לי מושג למה, זה פשוט ככה. לא אוהבת כדורגל, לא אוהבת גברים שאוהבים כדורגל ובעיקר – לא מצליחה להבין מה הביג דיל ואיך ייתכן שהמעשה הפשוט הזה של ריצה אחרי כדור גורר איתו כל כך הרבה מלל, אנרגיות ובעיקר אמוציות.

      אבל כשהסיגריות נעלמו מחיי, וכאמור – איתן נעלמה גם מסננת העשן הזו שדרכה ראיתי את העולם בשנים האחרונות – התחלתי להסתכל על דברים אחרת, בגישה קצת פחות מתנשאת ומעט יותר ידידותית. נעשיתי פתוחה לכל אפשרות, וכן – אני בושה להודות – אפילו לכדורגל. התקרבתי לנטע, חברה טובה של חברה טובה, שהיא גם אוהדת שרופה של הפועל תל אביב. חזיתי בתדהמה כיצד בחתונת אותה חברה משותפת, היא ביקשה מהמלצרית להחליף לה את הצלחת הצהובה לצלחת אדומה, כי היא לא מסוגלת לאכול מכלי צהוב. התחלנו לדבר קצת על העניין הזה, ובכל פעם שהמלה "הפועל" נזרקה לחלל האוויר, העיניים שלה בערו מאהבה.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      (אילוסטרציה: ShutterStock)

      שאלתי את עצמי אם גם גברים נראים ככה כשהם מדברים על הקבוצה האהובה שלהם – מאז ומעולם הנחתי שאתם סתם גברים שמתלהבים מגברים אחרים במכנסיים קצרים וגרביים עד הברך. התשובה הייתה חד משמעית: כן. כל גבר, אוהד כדורגל מכל סוג שהוא, דיבר על הקבוצה שלו על גבול הארוטיקה. באיזו יראת כבוד ודחיפות, זעם כבוש - אם הקבוצה בדיוק נמצאת בתקופה לא משהו (שזה, כך גיליתי, המצב הנתון ברוב הזמן) - ובעיקר – באהבה גדולה מהחיים כזו, שורפת ומכלה שלא רואה בעיניים. אותה האהבה שבה, על פי הסטנדרטים של הוליווד והמאה ה-16 לפחות, אתם אמורים לאהוב אישה.

      הנה למשל, כמה הבדלים שמצאתי באהבה שיש לכם לקבוצה, לעומת האהבה שיש לכם לאישה: עם הקבוצה אין לכם שום סוגיות של פחד מאינטימיות או ממחויבות. זו מונוגמיה מהרגע הראשון ונאמנות עד המוות. וגם לא מפחיד אתכם כשמשתמשים בביטוי "עד המוות", כי זה מובן לכם לגמרי. אתם אוהבים את הקבוצה שלכם כמו שהיא – גם כשהיא לא ממש מתפקדת או כשמתחילים לראות עליה את סימני הגיל והיא מקרטעת כמו קבוצה זקנה וחבוטה. אתם סובלים את האנשים שמגיעים איתה בלי לחשוב פעמיים – אוהדים, מאמנים, שחקנים, פרשנים. וואט אבר. אתם אוהבים את החברות שלה באופן אוטומטי, רק מעצם היותן גם קבוצות כדורגל. כל עוד הן לא מתחרות בקבוצה שלכם, הן בסדר גמור, ואם הן מגיעות עם מבטא ספרדי או אנגלי, בכלל טוב.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      (אילוסטרציה: ShutterStock)

      הקבוצה היא החיים שלכם, היא באה לפני חברים, משפחה, עבודה. כמובן שלא כולם אוהדים פנאטיים ויש גם כאלה שסתם מעריצים מרחוק, אבל היא נמצאת שם תמיד, ברקע ובעיקר בלב שלכם. ברכב ובמשרד, ברשימת המועדפים בדפדפן והכל תמיד באוטומטיות מעוררת השתאות (כן, ברור שאדום הוא הצבע היפה ביותר בעולם ולא, זה בכלל לא נשי לצבוע בו את הקיר של חדר השינה). עד היום אני מספרת לחברות שלי על אוהד הפועל ההוא, שאחרי ששכבנו התחיל להשמיע לי שירי נאצה עילגים לבית"ר. כן, היו לו את כל הדיסקים בבית. אז חשבתי לעצמי שזה מגוחך, היום אני מבינה שגם כשאוהדים עושים סקס, הם חייבים לערב בתוכו את הקבוצה.

      אין מה לומר, אני אכולת קנאה. לא בגלל שהייתי רוצה גבר שיאהב אותי ככה – ברור לי לגמרי שאם הקבוצה שלכם הייתה יכולה לדבר, כמו אישה, ולשאול אם היא השמינה, הייתם סוגדים לה קצת פחות. מקנאה בקיומה של אהבה אבסולוטית כזו בחיים שלכם, שרבים מכם פשוט נולדים לתוכה, יורשים אותה מאבא, אח גדול, חבר טוב או ממי שזה לא יהיה. משהו שהולך איתכם מהילדות ורק מתעצם וגדל עם השנים וילווה אתכם לנצח. אני לא יכולה לומר שיש לי פקטור דומה בחיים – לי או לחברות שלי. הלוואי שהיה.

      בסופו של דבר, אני מאמינה שמדובר ברגע מכונן בחייה של אישה: להבין לעומק את המקום שממנו מונעת האהבה של גברים לכדורגל ולהביט בו ביראת כבוד. אז נכון, זה אולי לא יגרום לנו גם להתחיל לאהוב כדורגל, אבל זה לפחות נותן לנו תקווה. אם אתם מסוגלים לאהוב ככה משהו, אולי אתם לא לגמרי חסרי תקנה.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      (אילוסטרציה: ShutterStock)

      עוד בוואלה! גבר:

      אויש תסתמי: חגית גינזבורג אומרת לך את האמת בפנים

      דוגי סטייל: הנשים הכי לוהטות שאוהבות כלבים

      השאפות של דיזנגוף נייט מרקט