פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      אויש תסתמי: פח קטן

      חגית גינזבורג אכלה כנראה יותר מדי סופגניות, אחרת קשה לנו להסביר איך קרה שפתאום היא אשכרה קולטת מה עובר לכם בראש, שאתם רק חושבים אחרת לגמרי מבנות המין שלה

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      (צילום: ShutterStock)

      מאז ומעולם הנטייה הטבעית שלי הייתה לפקפק בקיומם של נסים. בעולם שלי, נס אמיתי היה להצליח לרכוס את הג'ינס אחרי הלביבות של אימא שלי. התנהלתי במין קיום ציני ומלא פקפוק, גם אם עמוק בפנים נשארתי ילדה רומנטית שמאמינה שאחת לאיזה זמן, עשוי להתרחש דבר מופלא ובלתי צפוי. למשל, שיום אחד אעמוד בתור לסופר ואפגוש את אהבת חיי, או שמישהו בצמרת השלטון יחליט שכתיבה צריכה להיות המקצוע המוערך והיוקרתי ביותר בישראל. אולי אפילו שסתם יימצאו פתאום בתים חמים לכל הכלבים והחתולים העזובים. לא יודעת, שמשהו ממש אדיר ומהמם ייוולד מהאוויר, במין "פוף" מאגי כזה, יוכיח שאיפשהו שם למעלה, יושב איזה הארי פוטר כל יכול, מנופף בשביט שלו ומייצר נסים.

      אחר כך התבגרתי והבנתי שנסים זה בעיקר שם של ערסים, ושאם הם בכל זאת מתרחשים מדי פעם, הם לרוב קטנים. מרגשים – כן, מפתיעים – גם, אבל לא כאלה שגורמים לשמיים להיפתח ולמלאכים לשיר. פשוט סטיות קטנות וחמודות בעלילה, כאלה שלא צפית, ושבאו לך בול בזמן. ובאופן כללי, הפסקתי לצפות להם והתחלתי לקבל אחריות על החיים שלי, שזה עוד משהו שקורה כשמתבגרים – ההבנה שהמציאות נראית כפי שעיצבת אותה, מחלחלת לאטה, וכבר אין את מי להאשים. באותה מידה, אין טעם לשבת ולהמתין שאיזה נס יגיע ויפתור לך את מה שזה לא יהיה שדורש פיתרון.

      אילוסטרציה (ShutterStock , Konrad Bak)
      (צילום: ShutterStock)

      אבל השנה דווקא קרה דבר משונה, ועוד בתזמון מדויק עם חנוכה והנסים האלה שלו. לא יודעת אם הייתי מכנה את מה שקרה לי "נס" פר אקסלנס – אולי זה היה משהו שצריך היה לקרות בשלב כלשהו של חיי, ובכל זאת העברתי את התקופה האחרונה בהתבוננות פנימית לא פשוטה בכלל. מצד שני, על מי אני עובדת? העובדה שסוף כל סוף התחלתי להבין איך פועל המוח הגברי בהחלט הצריכה התערבות אלוהית. זה נס לכל דבר.

      לא אלאה אתכם בהשתלשלות האירועים (שזה, תודו, כבר נס כשלעצמו) ואיך קרה שפתאום מצאתי את עצמי קולטת, אשכרה קולטת, מה עובר לכם בראש, ואיך אתם בעצם לא האויב או נציגי הרוע עלי אדמות (טוב, זה לא שבאמת חשבתי ככה אי פעם) אלא פשוט, בני אדם שחושבים אחרת לגמרי מבנות המין שלי. איך ברוב הזמן אתם לא מתכוונים לפגוע, אלא אתם באמת פשוט לא דוברים את השפה.

      אני יודעת, לא המצאתי את הגלגל והמידע הזה היה מונח לפניי כל הזמן. ולא סתם - קראתי את "המוח הנשי" ופחות או יותר כל ספר אחר שניסה לדייק את ההבדלים בין שני המינים (למעט אולי מ"גברים ממאדים, נשים מנגה", כי כשהספר יצא הייתי חוקית בקושי כדי לקרוא את "על בנים ועל בנות"). ובכל זאת מגיע הרגע הזה בחייך שבו כל חלקי הפאזל מתיישבים במקום, ואיזה "קליק" מרוחק נשמע במעמקי המוח והבטן. רגע אחד עוד חשבתי שקל מאוד לנתח התנהגות גברית ולחלק אותה לשחור ולבן, ורגע אחר כך פתאום קלטתי שהכל בעצם הפוך והרבה פחות מסובך.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      (צילום: ShutterStock)

      זה קרה בזכות גבר אחד, איש יפה וחכם שלא מסוגל להכיר בכמה הוא יפה וחכם, שנכנס במפתיע לחיי. הוא אמור היה להיות איזה סיפור קצר ומסעיר ומיד אחרי שיפסיק לדבר אליי יפה ולגלות בי עניין, להיות מקוטלג במחלקת החארות בזיכרון שלי. אבל משהו באיש הזה, בעיניים היפות והעצובות שלו, בפאסון הקשוח שבסך הכל נורא נבוך כשמחמיאים לו, גרמו לי להביט אחרת על הסיטואציה כולה, אולי בסוג של אובייקטיביות שלא הכרתי, אולי בחמלה. ואיכשהו, לראשונה בחיי, הצלחתי להתעלות מעל הרחמים העצמיים הרגילים שלי – על כך שהוא עונה בלקוניות להודעות שלי ולא יוצר קשר מיוזמתו או נעלם לשעות – ולהביט על הסיטואציה במבט ציפור. ואז הגיע הרגע הזה, הנס הקטן הזה שלי, כשראיתי אותו והבנתי שהוא לא מניאק ולא מרושע, לא מנסה להעביר לי מסרים סמויים או להבהיר לי שהוא לא רואה אותי ממטר. הוא פשוט טרוד בבעיות שלו וזה לא ממש קשור אליי. הצלחתי להרשות לעצמי לחבב אותו – לא להתאהב, פשוט לחבב כאדם - למרות שהוא לא עשה לי את זה לקל במיוחד. קליק.

      זה כנראה נשמע לכם מטופש, אבל בשבילי זה היה רגע מכונן. כמו לצפות במשך שנים בסרט במנדרינית מבלי להבין כלום, ואז, לפתע, בא מישהו והוסיף כתוביות. ועכשיו אני מביטה עליכם אחרת לגמרי, וגם על עצמי. נדמה לי – ואני כותבת את זה בזהירות רבה – שאני אפילו הולכת ונעשית פחות ופחות מרירה כלפי בני המין שלכם. טוב, זה כבר באמת יהיה נס.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      (צילום: ShutterStock)

      עוד בוואלה! גבר:

      אויש תסתמי: חגית גינזבורג יורה לכם את האמת בפנים

      בקרוב אצל קייט: האימהות הטריות הכי לוהטות בעולם

      השאפות של המרכז הבינתחומי הרצליה