פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      אויש תסתמי: בעיטה בביציות

      הרגע הכואב, המחניק, הבלתי נסבל הזה, שבו חגית מבינה שהוא לא הולך להתקשר. הספק מטפטף כמו רעל אל תוך התודעה ואז היא חושבת לעצמה "כושליראבאק, איך שוב הגעתי לכאן?!"

      סקס, פרומו, רווקה (ShutterStock)
      הלב דופק באיטיות ובעוצמה כל כך מכאיבה, שהיא מטשטשת את שאר רעשי הרקע (צילום: ShutterStock)

      השעה כבר שבע וחצי בערב. כולה שבע וחצי בערב. שעה נהדרת לחדר כושר, לדרינק מוקדם עם חברה, לטיול עם הכלב, לפעילויות פרודוקטיביות כמו שטיפת כלים. אולי אפילו הזדמנות מצוינת להיזכר שאת עדיין צעירה ורווקה ויכולה פשוט לרבוץ על הספה עם האייפד ולתת לכל השבוע הזה, על המבצעים המלחמתיים ורגעי החרדה שבו, לנזול מתוכך החוצה ולהיספג בחריצים שבין הכריות.

      אבל בשבע וחצי בערב כל מה שאני יכולה לעשות הוא לבהות באייפון שלי, ובתדירות נורמלית וסבירה בהחלט של אחת ל-13 שניות בממוצע, להיכנס לוואטסאפ ולבדוק אם הוא כבר הראה שם איזה סימן חיים. את שאר הזמן – 11 שניות בערך – שעובר בין בדיקה לבדיקה, להקדיש לביקור בעמוד הפייסבוק שלו פלוס שתי הקלקות ריפרש על האינסטגראם. אבל שום דבר לא קורה, ובשבע וחצי בערב, אחרי שעתיים וחצי כאלה, אני אומרת לעצמי די, וקמה להכין קפה. בשבע ארבעים וחמש הקפה כבר מתחיל להתקרר, ואני עדיין מחוברת לאייפון ולמחשב כמו לעירוי תת עורי. הלב דופק באיטיות ובעוצמה כל כך מכאיבה, שהיא מטשטשת את שאר רעשי הרקע. משהו מוזר קורה לי בעיניים, רטיבות מגרדת, מלוחה. אני עוצרת אותה, אין מצב שאני בוכה בגלל הדביל הזה.

      למרות שאין דבר שבא לך יותר מאשר לבכות ברגע הזה, הרגע הכואב, המחניק, הבלתי נסבל, שבו את מבינה שהוא לא הולך להתקשר אלייך. הרגע שמתחיל משבריר שנייה של תהייה והולך ותופח לעמוד ענן שלם שחונה לך בבית החזה, נרקם למועקה אמיתית ומוחשית שלא מאפשרת לך להתרכז בשום דבר אחר. הספק מטפטף כמו רעל אל תוך התודעה שלך, ואם עד אז עוד יכולת לשקר לעצמך שכן, בטח שהוא עדיין בעניין ולא, מה פתאום, הוא מתנהג בדיוק כמו בהתחלה, כשעדיין לא שכבתם והיית בעיניו הבחורה הכי הורסת בעולם – אז ברגע הזה כיפת הברזל שלך מתנפצת לגמרי. ואז את בעיקר חושבת לעצמך "כושליראבאק, איך שוב הגעתי לכאן?!"

      אילוסטרציה (ShutterStock , Mihai Blanaru)
      אין מצב שאני בוכה בגלל הדביל הזה (צילום: ShutterStock)

      לא מזמן שאלה אותי אישה מבוגרת למדי, אמא של חברה, למה נמנעתי מלצאת עם גברים במשך תקופה ארוכה. היו לי המון תשובות מוכנות בשבילה, אבל אחת נצנצה מעל הערימה כמו עץ חג מולד. "כי לא רציתי לחכות לטלפון", אמרתי לה. העיניים שלה נפערו בתדהמה: "בגלל טלפון?!?!", הזדעזעה. "נו באמת! הדור שלכן! אז לא יושבים ומחכים לטלפון! פשוט לא מחכים!".

      נורא התפתיתי להשיב לה שקל לדבר, בהתחשב בכך שבעידן נעוריה גברים נהגו לשלוח "ערה?" בטלגרמה, אבל ידעתי שהיא במילא לא תבין. זר לא יבין זאת. גם גבר לא יבין זאת. הציפייה הזו, הטלפון הזה, הסמס הזה. אות החיים – כל אלה הם בסך הכל סימנים קטנים שמשמעותם עבור נשים היא פשוטה מאוד: אני חושב עלייך. אכפת לי ממך. וכן, אני עדיין בעניין שלך.

      הסימנים האלה מגיעים בכמויות שמאיימות להטביע אותך כשאת בתחילת קשר עם מישהו, כשהוא עדיין לא מרגיש שיתד הדגל שלו ננעצה עמוק מספיק, אבל אם הוא לא מתאהב בך – הם ילכו וידעכו, לפעמים בהדרגה ולפעמים בחיתוך קר ואכזרי – אבל את תבחיני מיד שמשהו השתנה, וההבנה תתחיל להבשיל בך. הוא כבר לא בקטע. לפעמים, אנחנו מבינות את זה הרבה לפני שאתם הבנתם. בתודעה שלכם דבר לא השתנה, אתם עדיין כאן, לא? ואין שום הבדל אם עד שלשום סימסתם 30 פעמים ביום ופתאום, במעבר מכאיב, התחלתם להסתפק באחד, לקוני, לקראת שעות הערב. בקרוב כבר תצליחו לנסח את זה לעצמכם, אבל אנחנו זיהינו את זה בא הרבה לפני, וכאבנו עוד לפני שהייתה סיבה.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      התחושה המכאיבה ביותר עלי אדמות (צילום: ShutterStock)

      הנטישה הזו היא ללא ספק – וכן, אני כותבת את זה למרות שטרם חוויתי לידה ולעולם לא אדע עד כמה כואבת בעיטה בביצים יכולה להיות – התחושה המכאיבה ביותר עלי אדמות. בשנייה אחת את הופכת מאישה שמנהלת מערכת יחסים טרייה ומרגשת או איזה רומן מסעיר שמסתובבת ברחוב באופוריה קטנה ופרטית, לבחורה פתטית, דחויה ועלובה שהאייפון שלה נותר דומם, שמנסה להבין מה היא עשתה הפעם לא בסדר. את מאוד רוצה להיות כלבה מגניבה שלא אכפת לך, שמדפדפת הלאה, ודווקא אז את ההיפך הגמור. מהתחושה הזו בדיוק רציתי להימנע ועדיין רוצה, אם יכולתי, לשארית חיי.

      לבסוף, ההייטקיסט שלח הודעה בעשר בלילה. "מה קורה?" הוא כותב לי, במן טריוויאליות כזו שגורמת להתקף החרדה שלי להיראות אפילו מגוחך עוד יותר ממה שהרגיש עד כה, כי מה מגוחך יותר מלהיבהל בגלל איזה בחור שאת יוצאת איתו חודש ושאת במילא לא ממש בטוחה שבא לך עליו בקטע רציני וממושך. אני כל כך רוצה להתפרץ על האידיוט, שלא יצר איתי קשר במשך יותר מ-48 שעות, רוצה לנקז את כל העלבון הצורם הזה שהרגשתי לתוך סמס מזוקק אחד, את שני הלילות האחרונים שבהם נאבקתי בדחף לסמס לו בעצמי, אבל ידעתי שכבר סימסתי מספיק ושאני עומדת לחצות את הגבול. את היומיים שבהם במקום להתרכז בעבודה, התרכזתי בשיחות אנליזה קלישאתיות עם חברות ובדיאלוגים עם עצמי - ניסיונות מטופשים לצאת מזה ולהפסיק להיות כל כך מטומטמת. ואחר כך עוד קצת דיאלוגים, ניסיונות מטופשים להפסיק לקרוא לעצמי מטומטמת.

      אבל אני יודעת שאין טעם. הוא לא יבין. אתם אף פעם לא מבינים למה אנחנו כועסות כל כך שנעלמתם, לעולם לא שמים לב לניואנסים הקטנים של עצמכם, שהשתנו פתאום. ההסבר הוא לרוב טריוויאלי ומקומם לא פחות, משהו בסגנון "הייתי עסוק" – ואלה רק גורמים לנו להרגיש אפילו עוד יותר עלובות.

      "הכל טוב", אני עונה לו, בהקלה מהולה בזעם כבוש. עכשיו אני סוף כל סוף יכולה לכבות את האייפון.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      סוף כל סוף אפשר לכבות את האייפון, ולבכות לכרית (צילום: ShutterStock)

      עוד בוואלה! גבר:

      אויש תסתמי: חגית גינזבורג נכנסת לכם מתחת לעור

      בר לא לבד: האמירות שסיבכו את הנשים הכי לוהטות בעולם

      השאפות של דיזנגוף סנטר