פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      אויש תסתמי: זז כמו פאג'ר

      תראו מה זה, חגית וההייטקיסט עדיין יחד. עכשיו היא צריכה להתמודד גם עם העניין הזה שהוא לא זז מהספה כשהיא רצה בהיסטריה למרחב המוגן, אבל מת מפחד להגיד לה משהו משמעותי

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      תסגרי את הדלת אחריך, היסטרית (צילום: ShutterStock)

      זה היה צפוי שהאזעקה תתפוס אותי ואת ההייטקיסט ברגע הכי פחות מתאים. לא, לא סקס – יא סוטים, מי עושה סקס בשש וחצי בערב? (אלא אם כן הגיע צו 8) - זה היה שניות אחרי שהייתי ככה קרובה לחלץ ממנו משהו שנשמע כמו מחמאה. כלומר, הוא מחמיא, זה לא שהוא לא מחמיא, אבל המחמאות שלו תמיד בולמות על שולי הדרך, בין ה"וואו, את ממש מצחיקה" ל"שיואו, איזה חמוד הכלב שלך", חורקות בקול גדול ועושות פרסה לפני שהוא מספיק לפלוט משהו שחלילה, יישמע כאילו יש לו סוג של רגש כלפיי. ואני יודעת שיש לו, בעיקר בגלל איך שהוא מסתכל עליי, עם עיני עגל כחולות כאלה – אבל אני בחורה ורבלית, ואני צריכה לשמוע את כל הדברים היפים שהוא חושב עליי. או לפחות שיגיד לי שאני כוסית.

      אז אחרי שבועיים של רקטות סטייל "יש לך תלתלים, זה..אמממ...מגניב", שהצליחו לחדור גם את כיפת הברזל שנפרשה במאמץ על הסבלנות שלי, רבצנו אצלי בסלון ביום חמישי בערב והוא התחיל לגמגם התחלה של משהו שנשמע מבטיח: "רציתי להגיד לך ש...אמממ... את יודעת שקשה לי לבטא את עצמי במלים כמוך, אבל אני חייב להגיד שאת...שאת..." ואז, משום מקום ממש, מפלח פתאום את הסאונד טרק התל אביבי אותו צליל מחריש אוזניים ומצניח לבבות שעד היום שמעתי רק כשהייתי על הקו עם המשפחה בבאר שבע בזמן אמת. הייתי דרוכה לרגע הזה כל היום, הזהירו שהוא עומד לבוא, שמעתי את עצמי צווחת "אזעקה! פאק!" ותוך חצי שנייה כבר שעטתי אל דלת הכניסה, הכלב ביד אחת והמפתח ביד השנייה, דוהרת במדרגות אל עבר הקומה האמצעית, מתאחדת עם השכנים שלי ומנסה להסדיר נשימה מתחת לקיר הפנימי של הבניין. רק אחרי חצי דקה בערך, אחרי שדעך קצת שוק ה"או מיי גוד, הם ירו על תל אביב!", אני פתאום קולטת שההייטקיסט לא בא בעקבותיי. התחלתי לצעוק לעברו מחדר המדרגות – אבל כלום.

      אזעקה בתל אביב: שתי רקטות נורו לכיוון גוש דן (רויטרס)
      למצולם אין קשר לטקסט, הוא באמת פחד (צילום: רויטרס)

      כמה דקות ובום אחד אחר כך טיפסתי חזרה הביתה, עדיין מתנשפת מבהלה, ומצאתי אותו מזפזפ בין מבזקי החדשות, מפנה אליי מבט רציני ומודאג ושואל אם אני בסדר. "למה לעזאזל לא ירדת איתי למרחב המוגן?!" צעקתי אליו, מנסה לא להישמע היסטרית כמו שהרגשתי. "אה, זה שטויות", הוא אומר לי, מנסה להישמע הכי נון-שלאנט שהוא יכול. "הטיל בחיים לא יפגע דווקא כאן, תירגעי".

      בעודי מתלבטת אם לקרוא לו אידיוט או לדקלם בפניו את ההוראות הברורות של פיקוד העורף, האייפון שלי התחיל לחרחר מהודעות – נוהל קבוע, כך מסתבר, אם את חיה על הטווח שבין הטילים לבועה האנטיפתית. "הכל בסדר איתך?" שואלת מיכל, וכשאני עונה שכן ושואלת בחזרה, היא מסבירה לי שהיא בטח, כי רצה לאמבטיה, החדר הבטוח ביותר בבית, אבל בעלה הטרי, לעומת זאת, הבחור הרגיש והמתוק הזה, עשה משהו מוזר מאוד: הוא התעקש להישאר בסלון וגם להניח את הרגליים על השולחן לאות מחאה.

      אני מתחילה לסמס למשפחה ולחברים, ביניהם נמצאים גם רוב הגברים החשובים בחיי, ומכולם אני זוכה לאותה תשובה מדאיגה, משהו שנע בין "לא היה לי כוח לקום" ל"שיזדיינו, אותי הם לא מפחידים". כולם חוץ מאבא שלי, הבאר שבעי, שמאז שנחת לו טיל מתחת לבית בשבוע שעבר, לא מעז לשחק עם העסק הזה ומזנק לממ"ד בלי להתעכב על שאלות מיותרות כמו מה זה עושה לגבריות שלו - משהו שרוב הגברים האחרים עדיין לא הפנימו. איכשהו גם זוטות כמו טילים שמתעופפים בשמיים הם מבחינתם הזדמנות מצוינת להוכיח שזו לא זיעה שנוטפת מהם אלא גבריות מזוקקת.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      לא מבין למה שופכים על יונית לוי כל כך הרבה מייק אפ (צילום: ShutterStock)

      חברת פייסבוק שלי, שגרה באזור ה"יש לך 60 שניות לרוץ למרחב מוגן", כתבה סטטוס ובו פירטה תחינה נרגשת לבן זוגה: "עשה טובה, דביל. כנס לממ"ד. זה לא הזמן להוכיח שיש לך ביצים". שובל התגובות שהשתרך שם, מלא בנשים זועמות שהביעו הזדהות וניסו להבין את פשר התופעה המרגיזה הזו, הוכיח שזו בעיה לאומית – כל הבחורים האלה מקימים מאחז באחד מחדרי הבית ומסרבים להפקיר את העמדה, אפילו אם יש סיכוי שאיזה טיל תיכף יעשה מכל הטריטוריאליות הזו שלהם קציצות. רק האבות שבחבורה עשו טובה וגררו את עצמם לאן שצריך, כי בכל זאת יש ילדים שצריך להרגיע, והם קצת יותר חשובים כרגע מאחוזי הטסטוסטרון שלהם.

      זה השלב שבו אני אמורה לפצוח בשורת עלבונות כלפי המין האינפנטילי שלכם, שנחוש בדעתו להוכיח כמה הוא חזק ואמיץ דווקא ברגעים הכי לא נכונים, אבל האמת היא שאני קצת מבינה את הסירוב הזה לרוץ לתפוס מחסה עם כל אזעקה. כולנו מרגישים חסרי אונים כרגע, ואני מניחה שזו הדרך שלכם להגיד "עד כאן, כבשתי את הספה הזו בדם, יזע וחוברת הוראות מאיקאה, ואף ארגון טרור לא יבריח אותי". זה דבילי ואולי אפילו מסכן חיים, אבל עדיין מובן.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      אמאל'ה! (צילום: ShutterStock)

      מה שפחות מובן הוא איך זה שאתם לא מתעקשים להוכיח את הגבריות שלכם דווקא איפה שכן צריך אותה – נניח, ברגעים יום-יומיים וחפים מטילים, מול אלפי בחורות רווקות שמתות למצוא איזה גיבור בתוך ערימות של פחדנים. למה כאן אתם מפגינים גבורה של שוורצנגר, אבל מול נשק ביולוגי מסוכן הרבה פחות - כמו אישה שרוצה לאהוב אתכם ולהתחייב אליכם – אתם מתקפלים כמו שפנים ונמלטים על נפשכם למקלט הציבורי הקרוב ביותר? למה אתם עדיין מתקשים להבין שאומץ אמיתי היא היכולת להתמודד עם הפחדים שלך – הפחד ממחויבות, מאינטימיות, ממונוגמיה או מהבעת רגשות – ולא הסירוב המטופש לתפוס מחסה מול איום מוחשי על חייכם.

      להייטקיסט לא הייתה תשובה על כל זה, כששאלתי אותו, אחרי האזעקה השנייה בגוש דן, שגם לכבודה הוא לא טרח לקום, מה פשר העניין. אבל בסוף זה דווקא הסתדר, כי אחרי שחזרתי מחדר המדרגות הוא אמר לי "את יודעת, את ממש כוסית עם ההבעה המבוהלת הזו על הפנים".

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      אל תפריעו לעצמכם. לכל מלחמה יש בייבי בום משלה (צילום: ShutterStock)

      עוד בוואלה! גבר:

      אויש תסתמי: חגית גינזבורג יורה לכם את האמת בפרצוף

      כיפות ברזל: הלוחמות הכי לוהטות שאנחנו מכירים

      השאפות של שבוע האופנה בתל אביב