פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      קולה המתוק של אלוהים: שי גולדן על יונה וולך

      דנה ספקטור שאלה את שי גולדן בסמס אם הוא נמשך ליונה וולך. "ברור!", הייתה התשובה שלו. עכשיו הוא שוב מבולבל מרוב אהבה וגעגוע למילים שלא תכתוב עוד לעולם

      אני לא צריך תרופות פסיכיאטריות. גם לא עצות בענייני התמודדות עם דיפרסיה. אני צריך להתיישב ולקרוא מילים. מילים מניעות אותי, מילים מעוררות אותי להרגשה, למעשה, לכאב, להבנה של העולם. אני לא מבין את העולם דרך מראות או מעשים או חוויות. אני מסביר את העולם לעצמי באמצעות מילים. צריך לדייק כאן: חוויית העולם המופשטת, הכבירה ביותר – אותה, רק מילים מסוגלות להמשיג לי. הנה דוגמא: כששמעתי לראשונה את צירוף המילים "לעולם-לא-אשמע-את-קולו-המתוק-של-האלוהים", הבנתי משהו על העולם שלא הבנתי עד אז: הבנתי שהריאות של אלוהים הן בני האדם. הבנתי שאלוהים נושם דרך החיים שאנחנו חיים כאן והבנתי שכשאתה מת ומפסיק לשמוע את קולו המתוק של האלוהים, גם אלוהים מת קצת וגם אלוהים מפסיק לדבר קצת. אני לא יודע להסביר למה זה מה שהבנתי כשקראתי לראשונה את המילים האלה – אני לא מאד טוב עם מילים – אבל אני יודע להעיד שבאמת הבנתי את זה; שצירוף המילים הזה פתח לי מגירה בנפש הכמוסה – הנפש שממוקמת בחדר האחורי של התת מודע - וחיבר אותי לעולם כמו שחלומות לפעמים מחברים אותך לעצמך וכמו שמגע שפתיה של אישה על שלך מחבר אותך למשהו קדום בתוך הלב המכווץ הזה שלך.

      פרויקט עורך אורח בוואלה! - דנה ספקטור עושה את וואלה! גבר

      יונה וולך (יח"צ , אמנון ווינשטיין)
      (צילום: אמנון ויינשטיין, יח"צ)

      ככה המילים מחברות אותי לעולם. וכשאני אומר "מילים", אני לא מתכוון לסתם מילים. אני מתכוון למילים שכותבים אנשים מיוחדים. מקום כזה שבו הדמעות הן לא דמעות של עצב ובטח לא של אושר. הן דמעות של אמת. בכי של אמת. זהו, זה צירוף המילים שאני מחפש - מילים הן בכי של אמת. יש אחת, יונה וולך. היא עושה לי בכי אחר. היא עושה לי בכי של שקט. היא עושה לי בכי ללא דמעות. ללא השתנקויות וללא מעצורים במפוחים של הריאות וללא רטיבות דחוסה בחוטם. אני לא יודע למה. זה גם לא חשוב. כשאני קורא אותה, אני לא מתעכב על הסברים. שימותו כל ההסברים. מה זה חשוב? יונה וולך היא אישה מיוחדת מכיוון שיונה וולך ידעה לקחת מילים ולחבר אותן זו לצד זו כך שהכאוס יצטייר שפוי ובלתי אפשרי וברור ומנומק באותה המידה. אני חושב שיונה וולך ידעה לתרגם את חוויית העולם למילים ואת חוויית החיים לחיבור של מילים שמצליחות להגדיר – ללא מילים – את מה שעובד בצורה דפוקה בעולם הפנימי הזה שבתוכו אני משייט, נואש, בחיפוש אמיתי אחר זהות. חיפוש שהוא משמעות החיים שלי. ורק שלי. אני ואני ואני. ושלי ושלי ושלי. וזה רק אני ויונה במקום הזה. אני יודע שזה נקרא כמו משפט שהוא פרדוקס: מילים שמסבירות ללא מילים; מילים שמגיעות למקום שהוא מעבר למילים; אבל זה מה שיונה וולך הצליחה לעשות בזמן הקצר שאלוהים (בעל הקול המתוק) קצב לה על האדמה. אני לא יודע אם זה נכון לגבי אחרים. אבל זה נכון לגביי. יונה וולך גרמה לי לגעת בעצמי – לא בזין, כי אם בנפש הכמוסה – כמו שאף מעשה של אף אישה לא נגע בי מעולם.

      פרויקט עורך אורח בוואלה! - דנה ספקטור עושה את וואלה! גבר

      volach (יונה וולך צילום מתוך הספר הפנים היו הפשטה) (חדשות HOT)

      אולי זה בגלל שאני נמנע מהחיים. אולי זה בכלל לא דבר שצריך להתפאר בו: שמילים גורמות לך לחיות יותר מאנשים וממעשים של בני אדם. אולי זה בגלל שאני משתמש בקסדה על הלב ושריון על העיניים בכל פעם שאני יוצא לפגוש את העולם; אולי זה בגלל זה שנוח לי יותר להחזיק את "אור פרא" ולהרגיש שאלה החיים האמיתיים – מפגש עם מילים, במקום עם אנשים. אולי זה בגלל שמשהו בי לא בסדר. זה לא כל כך חשוב. מה שחשוב הוא שיונה וולך עשתה לי דברים שאף אישה לא עשתה לי מעולם. היא עשתה לי מילים שאף אישה לא אמרה לי מעולם והצליחה לדייק כך ולגרום לי להגיד לעצמי, או ללחוש לה, מבלי שתשמע (זה כי מילים אינן מצטיינות בשמיעה) "אני מבין. אני ממש מבין למה את מתכוונת, יונה שלי".

      יכול להיות שזה דבר שלא נכון לדבר עליו בפומבי – להודות ששיריה של יונה וולך הם המפגש העמוק והמשמעותי ביותר שלי עם המין הנשי (בעצם, עם המין האנושי, בכלל). אבל לא אכפת לי עכשיו. לא אכפת לי, כי אני מבולבל וכי אני מתרגש וכי אני מאוהב ביונה וולך. אני מתאהב בה עמוקות בכל פעם שרצף של מילים שהיא כותבת חולף בסמוך לי ("גופי היה חכם ממני/ כח הסבל שלו היה פחות משלי/ הוא אמר די/ כשאני אמרתי עוד". למות ממנה. פשוט למות). אני מתאהב בה כמו תינוק שבא לעולם ומבין אותו מהמקום הכי מוברג של אדם בתוך היקום – לפני שהעולם והחברה והאנשים מתחילים לסמם אותו במסרים ומניפולציות ובבולשיט בערימות הרריות. ככה אני מתאהב בה. ממקום של אהבה למישהי שחווה את העולם כמו תינוק אילם ויודעת לנסח את זה.

      פרויקט עורך אורח בוואלה! - דנה ספקטור עושה את וואלה! גבר

      יונה וולך (יח"צ , אמנון ווינשטיין)
      (צילום: אמנון ויינשטיין, יח"צ)

      ועכשיו, כשאני כותב עליה, אני אוהב אותה עוד פעם מחדש. כמו שאתה מתעורר בבוקר ובשנייה שאתה מקיץ אתה נזכר שאתה בחיים, שעדיין לא ברחה לך הנשמה מהגוף – למרות שהיה לה פיתוי גדול כשנרדמת, להתחפף מתוכך, להשתחרר ולעוף למקום שבו היא מרגישה בנח עם עצמה. ככה? יש מבינים? ככה אני אוהב את יונה וולך.

      כשהתבקשתי לכתוב את הטקסט הזה דנה שאלה אותי בסמס אם אני נמשך ליונה וולך, אם הייתי שוכב איתה. וכתבתי "ברור" והוספתי סימן קריאה. כאילו שהייתי מצליח להעמיד אותו במחיצתה. כי במקום בו יונה וולך פוגשת אותי, אין צורך אפילו בביטוי הגופני של מין כדי להבהיר לעצמך ולאישה מולך שמדובר באהבת אמת והייתי אימפוטנט בנוכחותה, בטוח, אם היינו נפגשים והיא הייתה מציעה לי לשכב. כלומר, חסר מילים. ולעולם לא הייתי שומע עוד את קולה המתוק של אלוהים הפרטית שלי. ועכשיו אני שוב מבולבל מרוב אהבה וגעגוע למילים שלא תכתוב עוד לעולם.

      נ.ב.
      לא כל כך אכפת לי אם הטקסט הזה יצא "בסדר". אם הוא עושה שכל. אם הוא נקרא כטקסט שאפשר לחלץ ממנו תובנה. המקום הזה, בו אתה כותב מתוך אהבה גדולה לאמת שלך, הוא המקום אותו יונה וולך הציגה לי, הרבה אחרי שמתה. המקום הזה, בו אתה לא מפחד עוד מהמילים. המקום הזה, בו אתה לא מפחד ממה שאתה רוצה לומר לאנשים ולעולם, אלא פשוט כותב אותו. המקום הזה, בנפש שלי, הוא המקום עליו מתנוססות שתי מילים בלבד: "יונה" ו"וולך". אז תודה, יונה. ממש תודה. אני חייב לך אחד גדול. לא יודע איך אי פעם אוכל להחזיר לך.

      שי גולדן (ברני ארדוב)
      ג'נוארי ג'ונס בשוק. שי גולדן (צילום: ברני ארדוב)

      עוד בפרויקט דנה ספקטור עושה את וואלה! גבר:

      דנה ספקטור מסבירה מה היא עושה פה לעזאזל

      אמיר בן-דוד חולם בהקיץ עם פטי סמית

      רן שריג מתעלף מג'סיקה לאנג

      ירון טן ברינק מרייר על קייט ווינסלט

      איתי שגב כבר יודע את מי לבקש מאלוהים