פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      הרנטגן: דם בעיניים וכיפה על הראש

      הם צועדים לבושים לבן, כיפות של יום טוב לראשם: הטוקבקיסטים, המשמיצים, מחרחרי הריב, הנוקמים. האם עלה בדעתם הקשר בין חטאי יום הדין לטקסטים האיומים שפיזרו כל השנה?

      יום כיפור 2011 (דרור עינב)
      כמו כלבים משוטטים. יום כיפור (צילום: דרור עינב)

      הנה הם מתלבשים בבגדי החג ומתכוננים לצאת אל בית הכנסת, חשים בכל נימי נפשם את קדושת היום הנורא. הנה הם צועדים לבושים לבן, נקיים בגוף ובלב, כיפות של יום טוב לראשם: הטוקבקיסטים; המגיבים בשכר מטעם; משגרי התגובות האוטומטיים; משמיצי הפייסבוק; מחרחרי הריב; הנוקמים בסתר. ועוד מעט הם יעמדו עם חברי קהילתם בבית הכנסת, יכו על החזה, יתנדנדו קדימה ואחורה וימלמלו בלב הולם את תפילת הוידוי המסורתית "אשמנו, בגדנו". יכו על חטאי "דיברנו דופי" ו"טפלנו שקר". יתחרטו על פשעי "כיזבנו" ו"לצנו". ינחמו על עוונות "ניאצנו" ו"תיעבנו".

      האם תחלוף בראשם המחשבה שאולי יש קשר בין החטאים הללו שמפורטים לפי סדר האלף בית בתפילת החג לבין הטקסטים האיומים שהם עצמם פיזרו במהלך השנה במרחבי האינטרנט? או שאולי הם מצליחים לקיים הפרדה מוחלטת בין דברי הדופי, השקרים והנאצות שהם עצמם כתבו כ"משה מנתניה" "אחת מירושלים", "מישהו שמכיר אותו טוב טוב" ו"אחת שלא פוחדת" לבין חייהם כיהודים טובים, אלה שבראש השנה מאחלים לכל חבריהם ולכל עם ישראל שנת שפע ושגשוג ואור ואהבה וביום כיפור צמים, מתחרטים על עוונותיהם ומטהרים את נפשם בבית הכנסת? ואם כן – איך הם מצליחים לעשות את המהלך המנטאלי המורכב הזה בלי לחוש בצרימה?

      הרנטגן: אמיר בן-דוד מזכיר שגארי יורופסקי הוא אדם מסוכן

      מנהג כפרות בירושלים, אוקטובר 2011 (עומר מירון)
      זו כפרתכם? (צילום: עומר מירון)

      כל מי שמפרסם על בסיס קבוע או פועל מספיק זמן בזירה הציבורית חווה את זה על בשרו. אתה כותב משהו טיפונת שנוי במחלוקת בעניין פוליטי, חברתי או תרבותי, ואתה יודע שעוד מעט יגיחו הטוקבקיסטים הזועמים ויעשו בך שפטים. וגם אם אמרת בעשרות שיחות סלון שאסור לקרוא טוקבקים ושאין טעם לקחת ללב השמצות מרושעות של מגיבים שמסתתרים מאחורי שמות בדויים, אתה לא מצליח להתאפק. בכל זאת - 150 תגובות. למאמר שאתה כתבת. ואתה רק בן אדם. אז אתה נכנס להציץ. ונפגע. כי כולם כאן. הפסיכולוג מטעם עצמו שמנתח בביטחון את אישיותך המפוקפקת, מזהיר את הציבור שאתה כולה מר נפש שרצה להיות סומבאדי אבל יצא סתם נובאדי. ונסיכת האופל שמאחלת לילדיך או להוריך או לאוהביך ייסורים שונים שכמו נשלפו מהתופת של דנטה, רק כי אתה במקרה חושב אחרת ממנה על טבעונות או טיפוח חתולים או נסיגה מהשטחים. אם אתה סופר, יצוץ זה שיזהיר שאסור לקרוא את הספרים שלך, למרות שהוא עצמו לא טרח לפתוח אותם. ואם את בעלת טור פופולארי, תצוץ זו שתחבר איזה פרט רכילות שקראה עליך פעם ותזהיר שאת מופקרת שמפקירה את ילדיה. אם אתה צייר צפה לזו שהנכד שלה בן הארבע מצייר יפה ממך. ואם את בת או בן למישהו מוכר, חכה למגיבים הקבועים שידעו לספר בידענות שאת מביישת את זכרו של אביך, או שאתה מבזה את שם אמך. ואם אתה גם ערבי – שאלוהים יעזור לך.

      בראשית ימי האינטרנט העברי הסתובבה טענה שהאלימות המוטרפת שהחלה להתלקח בשולי הטקסטים היא תוצאה של האלמוניות שאפשרה הרשת. אבל אז נכנסה פייסבוק לחיינו, עם מנגנון התגובות השמיות, כולל תמונה והפניה לעמוד הפייסבוק של המגיב, והתברר שלישראלים אין בעיה להזדהות ואז לרקוד על הדם (בעיקר של ערבים) לאחל יסורי גיהנום (בעיקר לשמאלנים) ולהלבין פני חבריהם ברבים (בעיקר אם הם מפורסמים).

      הרנטגן: אמיר בן-דוד על היום בו גלעד שליט הפסיק להיות פרה קדושה

      כבישי ירושלים ריקים מכלי רכב ביום כיפור 2010 (רויטרס)
      כי הוא גדול ונורא (צילום: רויטרס)

      מאחר שאנחנו בפתחו של יום כיפור, מרכינים את ראשנו בענווה אל מול יופייה של תורת ישראל וזוכרים שבמסכת אבות נכתב "האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם", נביא גאולה לעולם בעזרת דבריו החדים והמדויקים של הרב יובל שרלו: "הרעיון היסודי מאחורי הטוקבקים הוא רעיון מופלא המתאים מאוד לרוחה של ההלכה. לא ניתנה החכמה לאדם אחד... לא ניתנה זכות הכתיבה רק לאלה שמנהלי אתר חפצים ביקרם כי אם זכותו של כל אדם לבטא את מחשבותיו ודעותיו; טוב לכותבי המאמרים השונים כי יזכו בביקורת לבלתי רום לבבם מאחיהם; טוב בכלל כי נושאים שונים יזכו לדיון ציבורי ולא יידונו ובוודאי שלא יוכרעו בחדרי חדרים.

      (אבל) מה שמתחולל בתרבות הטוקבקים בישראל מנוגד לכל אמת מידה ראויה. קשה למנות את מספר העברות המבוצעות אפילו במאמר שהוא נידח יחסית. הדבר מתחיל בקריאה לא מדויקת של המאמר ובעיוות הרעיון שיש בו, כדי שיהיה נוח לתקוף. כאן אנו מחללים את קדושת האמת, ולא מתרחקים מן השקר על אף שנאמר 'מדבר שקר תרחק'; החומרה ממשיכה בגסויות ובניבול פה, ואין צורך להביא את דברי חכמים על הקלקול הגדול שבחילול כוח הדיבור; על אף שנאמר במקורותינו כי נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן של אש ואל ילבין פני חברו ברבים, נכתבות הכפשות נוראות השופכות את דמו של אדם; הטוקבקים מהווים מצע לצמיחת עבירות חמורות של לשון הרע, של מחלוקת שלא לשם שמיים, ושל קרע ופרוד. מי סובל מכך? מובן מאליו כי כותבי המאמרים סובלים מכך. לא זו בלבד, אלא שמירת התורה והמצוות, ועיצוב פני היהדות ברוחה של תורת ישראל קורסת לנגד עינינו, בתחומים עליהם אמרו חכמים כי הם חמורים יותר מעבודה זרה וגילוי עריות.

      מדובר באיסורים החמורים ביותר בתורה כמו גם במוסר האנושי והטבעי, עד שקשה להבין כיצד מתיר אדם לעצמו להשתלח ולפגוע בצורה כה קשה באדם אחר. ברם, לא רק הם כי אם הציבור הנחשף לזיהום הנורא של היכולת האנושית ושל כבוד האדם וצלם אלוהים שבו. זיהום האוויר אינו נוגע רק לחלקיקים הרעליים המרחפים בחלל, כי אם גם לזיהום דרכי הדיבור והשמיעה המשחית את עולמו הרוחני והמוסרי של האדם. בסופו של דבר יסבלו מכך גם הטוקבקיסטים המובהקים, שכן הם מעצימים את השאיפה להדיר את הרגליים מכתיבת מאמרים רציניים על ידי בני אדם שבכלל שווה להגיב לדבריהם, ובסופו של דבר ייוותרו אותם טוקבקיסטים שבחרו להתמלא ברשעות לבדם במדמנת הביצה – ואם כן מה הועילה תגובתם למאמרים?"

      את כל זה אמר רב, הרב יובל שרלו, כאמור. מי? פחחחח... רב עלק. בטח, הוא תומך בהומואים דתיים ובשמאלנים. יאללה - להיכנס בו. ושתהיה גמר חתימה טובה.

      הרנטגן: אמיר בן-דוד מנסה לפענח את חידת אלי גוטמן

      יום כיפור 2011 (דרור עינב)
      המקלדת בידיים שלכם, תחשבו על זה. למצולם אין קשר לנאמר, כמובן (צילום: דרור עינב)

      עוד בוואלה! גבר:

      הרנטגן: אמיר בן-דוד רואה דרך הדברים שעשו את השבוע

      מה קורה, כפרה: הנשים שחייבות לנו סליחה