פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      הרנטגן: גרמניה האחרת

      כמו קודמיו בתפקיד, גם אלי גוטמן הגיע לעמדת המאמן הלאומי עם שק דימויים שנבנו על גבו, בעיקר על ידי התקשורת. הוא הפריך כמעט את כולם. עכשיו נשאר לו להוכיח שהוא ווינר

      אלי גוטמן מאמן נבחרת ישראל (אדריאן הרבשטיין)
      פגיע ופריך, אבל גם נחוש והחלטי. מחושב ומאופק, אבל גם כעסן ובכיין. רחב לב אבל גם קטנוני ומתחשבן. מאמן נבחרת ישראל, אלי גוטמן (צילום: אדריאן הרבשטיין)

      אלי גוטמן נוכח בחיינו כבר לפחות 15 שנה. לא מפוענח עד הסוף, הוא נראה תמיד כאישיות מלאה סתירות. פגיע ופריך, אבל גם נחוש והחלטי. מחושב ומאופק, אבל גם כעסן ובכיין. רחב לב אבל גם קטנוני ומתחשבן. כאילו מתחת לטרנינג הוא עוטף עצמו בניילון דקיק. כמו כל המאמנים שקדמו לו גם גוטמן לא הביא עמו לנבחרת ישראל רק נדוניה של הישגים ספורטיביים (גביע עם הפועל באר שבע, אליפות היסטורית ראשונה של הפועל חיפה, דאבל מלהיב עם הפועל תל אביב ושני קמפיינים מוצלחים באירופה). הוא הביא איתו גם דימוי, שבנתה לו אישיותו והעצימה תקשורת הספורט.

      שלמה שרף (שהיה החונך של גוטמן הצעיר) היה "העגלון" – מאמן בוטה, לפעמים גס רוח, שהאמין בכוח המאגי של אינטואיציה והשפיץ של הנעל; אברהם גרנט היה "הנחש", זה שמושך בחוטים מאחורי הקלעים ובחדר ההלבשה, בוחש ולוחש וגם מביא אל המגרש את "התחת של אברם", אותו מרכיב מאגי לא פחות; דרור קשטן היה "הרס"ר", מאמן כבד פה וחשדן שמאמין במשמעת ברזל ובכוחה המאגי של החמסה שמשתלשלת ממכנסיו. גוטמן הגיע לנבחרת על תקן "הגרמני". המאמן שיש לו "שיטה". זה שאין אצלו מקום למאגיה. רק לרציונאליות. המירכאות הכרחיות כדי לבודד ולהבליט את המושגים הללו שתיכף נחזור אליהם.

      הדימוי הזה של גוטמן מלווה אותו מיומו הראשון על הקווים, כשהיה עוזר המאמן של שלמה שרף במכבי חיפה ומילא מחברות במערכי אימון, בכתב יד מסודר, עם קווים מתוחים בסרגל וכותרות ביניים צבעוניות. הוא התקבע בתודעה של אוהדי הכדורגל אחרי שגוטמן הוביל את הפועל חיפה של רובי שפירא לאליפות ראשונה בתולדותיה בעונת 98-99. גוטמן, שהיה אז בן 41, בנה קבוצה מסודרת, יעילה אבל לא תמיד מלהיבה. הוא התחיל לדבר על "שיטה", מושג שדבק בו מאז.

      הרנטגן: לאמיר בן-דוד אין כלום נגד טבעונות. נגד הנביא הטרנדי שלה, גארי יורופסקי, דווקא כן

      אלי גוטמן מונף על כתפי אוהדי הפועל תל אביב (יותם רונן)
      הגרמני הקר, זה עם השיטה והטקטיקה, בוכה מאושר על הדשא של מי שגירש אותו עם שקיות גרעינים מהיציע המזרחי (צילום: יותם רונן)

      המכלול הזה – סדר, שיטה, יסודיות, יעילות - מכונה בישראל ולא במקרה "גרמניות". דימוי שמתקיים במנותק ובלי קשר לכדורגל המלהיב שמשחקים בבונדסליגה או בנבחרת גרמניה, בעשור האחרון לפחות. התכונות האלה לא הפכו את גוטמן למאמן פופולארי במיוחד. ביציעי הכדורגל של ישראל הפרטאצ'ית, הלא פראיירית, הדוגרית, הסחבקית, החמה, האלימה, אף פעם לא אהבו טיפוסים כמוהו. תשאלו את גיורא שפיגל, שניסה פעם להכניס קוד לבוש של חליפות ועניבות על הקווים, כמו באירופה, וגילה מהר מאוד שלדיבורים על "תרבות" ועל "סגנון" אין ביקוש גדול בעולם שמעדיף את הפרשנות התגרנית של שלמה שרף, העוקצנות הילדותית של אייל ברקוביץ', הבוטות המשתלחת של אופירה אסייג והדיונים הקולניים ב"יציע העיתונות".

      גוטמן למד את זה על בשרו כשהגיע לאמן את בית"ר ירושלים, אחרי האליפות בחיפה. לירושלים הביא איתו את הכוכב הגדול של התקופה, ג'ובאני רוסו, שהלך אחריו קודם מבאר שבע לחיפה. אחת התכונות הראויות להערכה של גוטמן – שלא ממש מתיישבת עם הדימוי ה"קר" שלו - זו יכולתו לקשור קשרים רגשיים אמיתיים וארוכי טווח עם האנשים שהוא עובד איתם, כולל הכוכבים הגדולים בעלי האגו המנופח. בבית"ר ירושלים הוא פגש כוכב אחר, יוסי אבוקסיס, שהולך איתו מאז, קודם להפועל תל אביב ועכשיו לנבחרת.

      לקהל של בית"ר לא היתה סבלנות אל גוטמן. היציעים לא סבלו אותו מהרגע הראשון. למה שקרה שם אין הסבר ספורטיבי, אלא רק הסברים פסיכולוגיים ותרבותיים. המפגש בין הדימוי הקר של גוטמן לדימוי החם של אוהדי בית"ר לא עלה יפה. גד זאבי פתח אז את הארנק. גוטמן בנה קבוצת כוכבים נוצצת שהתמודדה על האליפות, אבל הקהל של בית"ר פשוט מירר את חייו עד שגוטמן אושפז עקב בעיות לב והודיע שהוא עוזב את הקבוצה, שהייתה אז במקום השני בליגה, צמודה לפסגה. לאוהדי בית"ר זה לא הזיז. הם לא רצו שאת קבוצתם האהובה יאמן "גרמני". הם רצו כדורגל "שמח" ולא "טקטי". הם רצו איש כלבבם. חם ועממי. לא "דג קר". גוטמן שילם את מחיר הסטיגמות שדבקו בו.

      הרנטגן: אמיר בן-דוד מחכה לתשובת המוזיקה המזרחית לאבי הזמר

      מאמן הפועל תל אביב אלי גוטמן יחד עם עוזרו יוסי אבוקסיס (ברני ארדוב)
      היה איתו בבית"ר, נצמד אליו בהפועל, המשיך איתו לנבחרת. גוטמן ויוסי אבוקסיס (צילום: ברני ארדוב)

      במפתיע, ואולי לא, הדימויים האלה מלווים אותו עד היום, למרות שבעשר השנים שחלפו מאז הוא עבר מהפך בחייו. אחרי כמה שנים עגומות למדי הוא נדד לאמן בקפריסין, שם התקרב לרב זאב רסקין, מנהל חב"ד בקפריסין. גוטמן התחיל להניח תפילין מדי יום ולעשות קידוש בשבתות. בעצת הרב הוא הוסיף לתעודת הזהות שלו שם שני, ישראל. לא בדיוק בחירות של טכנוקרט גרמני קר. כשחזר לארץ מלימסול וקיבל על עצמו את האתגר לנסות ולהציל את הפועל תל אביב שנראתה כמו מועמדת בטוחה לירידה אחרי אפיזודת גיא לוזון, זה כבר היה גוטמן אחר לגמרי. חם, מחבק, אבהי. הוא הצמיד אליו את יוסי אבוקסיס, שככוכב בית"ר ירושלים עמד לצידו בחודשים הקשים שם, ויחד הם העמידו את אחת הקבוצות השמחות, ההתקפיות והמרשימות שנראו כאן.

      אוהדי בית"ר, שגירשו את גוטמן בטענה שהוא מטפח כדורגל הגנתי ומשעמם ושהוא בן אדם "קר ומתנשא" שאי אפשר להתחבר אליו, ראו אותו מתייפח בדמעות שמחה לאחר שהשלים זכיה בדאבל אצלם בבית, על הדשא באצטדיון טדי, מונף באוויר על ידי שחקני הפועל תל אביב, הקבוצה הסופר התקפית שבנה.

      זה מה ששווים דימויים ספורטיביים בישראל. צריך לזכור את זה היום, כשדימוי נוסף של גוטמן יעמוד למבחן. דימוי "המאמן הווינר" שדבק בו. אחרי התיקו באזרבייג'אן ביום שישי, אם נבחרת ישראל בהדרכתו לא תנצח את רוסיה החזקה ברמת גן, אפילו הוא – עם כל אמונתו בבורא עולם ובחסדיו - יתקשה להאמין ולשכנע את שחקניו ואת אוהדי הנבחרת שהעפלה למונדיאל בברזיל אפשרית. אם זה יקרה, תקשורת הספורט שמתעללת בגוטמן ברשעות יוצאת דופן בשבוע האחרון, תערוך לו משפט שדה אכזרי. כי ככה הדברים מתנהלים פה: קודם בונים דימויים מופרזים, מגוחכים לפעמים, שאין להם שום קשר למציאות הספורטיבית. אחר כך מטפחים ומנפחים אותם. ובסוף מזדעזעים כשהם מתפוצצים בפנים.


      הרנטגן: אמיר בן-דוד שואל מה לעזאזל חשב לעצמו קלינט איסטווד?

      יוסי בניון שחקן נבחרת ישראל בכדורגל עם אלי גוטמן מאמן הנבחרת (ברני ארדוב)
      נבחרת זו לא קבוצה. גוטמן בצילו של יוסי בניון, השבוע (צילום: ברני ארדוב)

      עוד בוואלה! גבר:

      הרנטגן: אמיר בן-דוד רואה דרך הדמות שעשתה לנו את השבוע

      מעושרים: המיליארדר ההודי שחיתן את בתו ב-70 מיליון דולר

      אויש תתסמי: חגית גינזבורג קראה את "50 גוונים של אפור" ונזכרה שאתם לא יודעים לעשות סקס