פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      אויש תסתמי: המרכז לאמנות הניג'וס

      יש מגפה של בחורים שפושטים על הרחובות ומתחילים עם נשים, לפעמים אפילו לפי התור, כאילו המחשוף שלך הוא פעמון דלת. הדור הבא של החנונים מ-"היפה והחנון" מתאמנים על חגית

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      (צילום: ShutterStock)

      לאנשים בתל אביב יש קטע מרגיז, הם אוהבים לשאול מאיפה את במקור. מעולם לא הבנתי את פשר השאלה הזו – הרי אני כאן עכשיו, בעיר שאינה נרדמת אלא אם כן היא עושה שנ"צ, ואני משלמת מספיק שכר דירה כדי שאף אחד, לעולם, לא יחטט בעברי וימשה מתוכו את שם העיר המדברית שבה גדלתי. למעשה, אני משלמת כל כך הרבה שכר דירה, שמגיע לי שאנשים ייצאו מראש מנקודת הנחה שאני ילידת יעד אקזוטי כלשהו בקריביים ועל הדרך גם יכינו לי קפה.

      אבל אנשים אוהבים לעשות את זה, במיוחד גברים שיושבים מולך בדייט ומנסים להכיר אותך - הם מרגישים שזו פיסה קריטית מאוד מפאזל חייך, הרבה יותר קריטית למשל ממי שאת היום, מה שאת עושה למחייתך והאם את בעד או נגד אנאלי – בוער להם לברר איזה קו אוטובוס בינעירוני שינע אותך כשעוד היית מתבגרת וחשבת שדיזנגוף סנטר הוא מרכז העולם.

      בדרך כלל אני מתחכמת ומשיבה "ניו יורק", כי זו העיר האהובה עליי בעולם, כי חייתי שם תקופה לא קצרה וזה נשמע לי אך הגיוני, וגם כי זה מה שאני עונה בימים אלה לרוב השאלות. אבל בעיקר, בגלל שזה נשמע הרבה יותר טוב מבאר שבע. טוב, האמת היא שכל דבר נשמע טוב יותר מבאר שבע, אפילו קריית אונו או לחילופין, גיהינום. אבל בסוף הם תמיד מחלצים ממני תשובה כנה, ואני מתוודה שנולדתי וגדלתי בעיר הבארות, שבשנות התשעים נהגנו לקרוא לה, "עיר הגמלים והבדואים". בגלל שהיו שם, ניחשתם נכון, מלא גמלים ובדואים.

      אילוסטרציה (ShutterStock , Konrad Bak)
      (צילום: ShutterStock)

      יסלחו לי תושבי העיר, אבל אני מתעבת את באר שבע. נכון שראש העיר דנילוביץ' דאג לשנות שם כל מיני דברים מאז – הקים מלא מרכזי קניות, קומפלקסים של דירות שהיו יכולים להיות מאוד דומים למלרוז פלייס אלמלא כל החמסות האלה בלובי והערסים והפרחות עשו יופי של עבודת התרבות, אבל לי יש סיבה מוצדקת לתעב את העיר הזו: באר שבע היא המקום שבו הבנתי שבחורים דוחים אורבים לנשים בכל פינה, ושיש יותר בחורים דוחים בעולם מאשר כאלה שלא.

      למשל, כשהייתי בת 16, לא יכולתי לעבור את הצעדה מהבית שלי לאטרקציה הלוהטת של העיר – הקניון – בלי שחבורות בדואים בסובארו כחולה מתפרקת (לפעמים הייתי מוכנה להישבע שזו אותה המכונית עם נהגים מתחלפים) יצפרו לי ויציעו להכיר מקרוב את היתד של האוהל. המושג "הטרדה מינית" היה מעורפל משהו בימים ההם, שלא לומר "פדופיליה", ואני והחברות שלי, שרק התחלנו להתרגל לשדיים שצמחו לנו ולהפיכתנו לאובייקטיבים מיניים, פיתחנו אדישות מסוימת לתופעה, כמו שהתרגלנו לחיות בהדחקה עם העובדה ש- ובכן, אנחנו חיות בחור – כי זו הייתה הדרך היחידה להתמודד איתה. אבל אז היינו מגיעות לקניון, ושם היו עטים עלינו בני ה- 40 פלוס, נוטפי הג'ל ומסריחי הסיגריות, ומציעים, אגב ליקוק שפתיים מחליא, לפנק אותנו עם דיסקמן חדש וזוגות של ד"ר מרטינס. כל יציאה לרחוב או למרחב ציבורי אחר הרגישה כמו כניסה לתוך שדה מוקשים במשחק "דיגר" אנושי, אגב ניסיונות להדוף מעלייך את להקות המפלצות החרמניות עם המפתחות של הסובארו.

      בדיעבד, אני לא מאשימה את הגברים. מן הסתם, גם הם בטח השתעממו לחיות בעיר הרדומה שבאר שבע הייתה בשנות התשעים (בניגוד להיום, בטח) ובעוד בנות העיר הצעירות ניתבו את האנרגיה לטובת סידור גבות וציפורניים, הגברים עשו את מה שהם עושים משחר ההיסטוריה – יצאו לצוד נקבות.

      אילוסטרציה (ShutterStock , Mayer George Vladimirovich)
      (צילום: ShutterStock)

      העניין הוא שהיום, כל יצור זכרי שמנסה להתחיל עם אישה ברחוב, נתקל בחומה בצורה. גם עניין של טראומה, גם עניין של חינוך – הרי אסור ללכת עם זרים - אבל בעיקר תובנה חשובה שרובנו הגענו אליה כבר בגיל צעיר: גברים נורמטיביים לא מתחילים עם בחורות ברחוב. למעט מקרים מאוד, אבל מאוד יוצאי דופן – נניח, אם אתה ג'וני דפ ותאומת ונסה פרדיס בדיוק יצאה מה-AMPM שמעבר לכביש. לגבי כל השאר – גבר שסורק את המדרכות, מזהה קורבנות פוטנציאליים ופשוט ניגש אליהן לאור יום, נעמד בדרכן ומנסה לחלץ מהן פרטי התקשרות, הוא לא רק מטרד, הוא גם פריק, וכמעט אף פעם לא תראו בחורים רגילים עושים את זה. אלה תמיד יהיו המוזרים, משוני המראה ובעיקר - אלה שאין להם שמץ של מושג מה הם עושים.

      על העיקרון האחרון הזה, קמו בעשור האחרון האבולוציה של אלה: כל אותם קורסים שמלמדים את הכוכבים העתידיים של "היפה והחנון" איך להתחיל עם נשים. במקום הבדואים והערסים, קיבלנו מכת חנונים, כי הוגי הקורסים יודעים שאלה הבחורים היחידים שיהיו מספיק מבוהלים מהמין הנשי ומספיק נואשים, כדי לבלוע את הבולשיט שהם מאכילים אותם. אז מלמדים אותם כל מיני טריקים זולים לפתיחת שיחה עם בחורה ואז מורידים אותם בדיזינגוף, עם משימה אחת: להתחיל עם כל דבר ברדיוס שיש לו זוג שדיים. הם יודעים שהתלמידים הצייתנים האלה מנותקים לגמרי מהעובדה שנשים סולדות מבחורים זרים שניגשים אליהן ככה סתם באמצע הרחוב, ובכך בעצם גוזרים עליהם מעגל אינסופי של ניסיונות כושלים ואכזבות.

      גם אם התחלות באמצע הרחוב היו לגיטימיות בימינו – החבר'ה האלה הם קלולסים לגמרי. לא מסוגלים לקרוא שפת גוף של אישה ולהבין אם היא באמת פתוחה להצעות או שנניח, מעבירה לסביבה מסרים עדינים לכך שהיא לא ממש פנויה. למשל, כשהיא הולכת חבוקה עם שרירן ששוקל כמו שלושה מהם. הם ייגשו לכל אחת, בכל רגע, בלי לראות בעיניים. לא אכפת להם אם היא בדיוק מרימה את הקקי של הכלב, מדברת בטלפון או אוחזת קלצ'ניקוב ותולשת לעצמה את השערות מהראש.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      (צילום: ShutterStock)

      והדרך שלהם להתחיל לא טובה יותר: מהגישה המתחכמת - "סליחה, את יודעת אם יש כאן כספומט איפשהו?" מחוץ לסניף של בנק; דרך הגישה הרומנטיקנית – "סליחה, יש לך חבר?" לבחורה שבדיוק יצאה מסלון כלות; ועד הגישה הישירה – "סליחה, אני רוצה להתחיל איתך. אפשר?". לכולם, תמיד, באופן גורף, יהיה חיוך מרוח על השפתיים, ואפשר ממש לראות את גלגלי המוח שלהם חוזרים על שיר הנושא של הקטר הכחול שיכול, "I think I can, I think I can".

      בתקופות מסוימות, יש מגפה אמיתית של בחורים כאלה, שפושטים על רחובות תל אביב ועל הקניונים. לפעמים הם אפילו עושים את זה בתורות, כאילו מדובר במבצע התרמה והמחשוף שלך הוא פעמון דלת. בזה אחר זה הם ניגשים אלייך, חוסמים לך את הדרך עם שאלות הזויות ומשפטי התחלה שאת כמעט לא מאמינה שאת שומעת, חוטפים סירוב ומעבירים את הלפיד לחבריהם לקורס, עד שאת מבצעת את האקט המתבקשת ותולה את עצמך.

      זה יכול היה להיות חמוד נורא, או פשוט מעורר רחמים, אם זה לא היה מזיע נואשות וחוסר ביטחון, ואם החצ'קונים של זה שמתחיל איתך לא היו נראים כמו הוכחה לחיים על מאדים. ואולי גם אם לא היה ברור שלפנייך, הם שאלו עוד עשרות, אם לא מאות בחורות, ושכולן, באופן חד משמעי, הן פס נע של נקבות בדרך לשום מקום. הרי הבחורים האלה לא רוצים ללמוד באמת איך להתחיל לדבר עם אישה, איך לגרום לה להתעניין בהם בחזרה ולהסכים לצאת איתם, אולי גם לפתח איתם מערכת יחסים – גברים שבאמת מתקשים לעשות את זה ומחפשים משהו אמיתי, הולכים לטיפול, ולא לקורס פיקטיבי שהיעילות שלו מוכחת בערך כמו הפרסומות של ג.יפית. החנונים האלה, ממש כמו האבטיפוס שלהם משנות התשעים, בסך רוצים לעשות סקס עם משהו שיש לו דופק. ולא נעים לומר, שבקצב הזה יהיה להם הרבה יותר סיכוי לעשות את זה ביום שבובות מין יצמיחו לב.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      (צילום: ShutterStock)

      עוד בוואלה! גבר

      אויש תסתמי: חגית גינזבורג פותחת עליכם
      15 שנה למותה של דיאנה: בנות המלוכה הלוהטות בעולם
      מלחמת המילים: למה בר רפאלי מוקפת רק בגברים?