פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      הרנטגן: צ'ה לה שמעטה

      איך הצליח איציק שמולי להפוך תוך שנה מצ'ה גווארה מקומי לתואם בוז'י הרצוג? אמיר בן-דוד, הרנטגן של וואלה! גבר, מפנה לעברו שאלה שהוא מכיר היטב: אתה פוליטיקאי או מנהיג?

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      לוחם בעיצומו של קרב חייו? כנראה במילואים (צילום: תומר אפלבאום, הארץ)

      לפני קצת פחות משנה, בשיא מחאת האוהלים של קיץ 2011, צילם תומר אפלבאום את איציק שמולי ל"הארץ" צילום נהדר שלוכד את רוח הזמן. שמולי יושב בפתח האוהל שלו ברוטשילד בבגדים קצרים ובנעלי התעמלות. רגליו משוכלות. פניו לא מגולחים. הוא מישיר אל המצלמה מבט עייף, של לוחם בעיצומו של קרב חייו. האוהל מאחוריו מבורדק. זקוק לניקוי. דגל ישראל מקומט נעוץ בראש האוהל ודגל ישראל שמוט משמאל נוגע ב"צ'ה", הביוגרפיה המקיפה של צ'ה גווארה מאת ג'ון לי אנדרסון, שהייתה מוטלת פתוחה על רצפת האוהל, כאילו הצלם הטריד את שמולי ממש באמצע הקריאה.

      הביוגרפיה של צ'ה הוזכרה בקיץ שעבר כמעט בכל כתבה על שמולי. הוא סיפר שוב ושוב איך קנה את הספר עב הכרס (730 עמודים) כדי לקרוא אותו במהלך מסע בקובה שעליו חלם שנים, ואיך ויתר על הנסיעה וחזר לתל אביב ברגע שהבין שמחאת האוהלים ברוטשילד צוברת תאוצה. מי שהזעיק את שמולי בחזרה לארץ היה סגנו בהתאחדות הסטודנטים, עפרי רביב, שהתקשר אליו לניו יורק ואמר לו "איציק, משהו גדול קורה כאן. יש לנו תפקיד מפתח במאבק הזה כי מנסים לצבוע אותו כמאבק של שמאלנים משינקין".

      שמולי דאג להבהיר שהוא ויתר על הטיול בארצו של צ'ה אבל לא על התעמקות במשנתו. "חיפשתי מדריך טיולים ומצאתי מדריך למהפכה", הוא אמר אז. החיבור לרוח החתרנות הדרום אמריקאית, יכולת הארגון המרשימה שרתמה אלפי סטודנטים בכל רחבי הארץ למאהלי המחאה, הביוגרפיה הישראלית הנקייה מרבב – שירות קרבי, לימודי חינוך מיוחד, עבודה בבית יתומים בארגנטינה - יצרו אז את הרושם שמנהיג צעיר ומבטיח נולד.

      הרנטגן: אמיר בן-דוד על היום בו גלעד שליט הפסיק להיות פרה קדושה

      איציק שמולי בהפגנה למעו שוויון בנטל בתל אביב (דרור עינב)
      במוזוליאום בהוואנה צ'ה התהפך בקברו. שמולי נדחק בדרך לבמה בהפגנה "למען שיוויון בנטל" (צילום: דרור עינב)

      כל זה נראה היום כמו פאטה מורגנה. חיזיון תעתועים. משאלת לב שנכזבה. אחרי ההפגנה של ה-24 ביוני, שדוכאה באלימות על ידי המשטרה והסתיימה בגל מעצרים חסר תקדים ובכמה שמשות שבורות של בנקים, הזדרז שמולי להבהיר למי שעוד היה זקוק להבהרה כזו שאין יותר קשר בינו לבין המוחים או המחאה. הוא לא הסתייג מאלימות המשטרה אלא דווקא מהמפגינים. "למופע האימים של אמש, שכלל גל של הרס ואלימות, אין הצדקה", הוא אמר, "זה אינו המשך ישיר של המחאה אלא פגיעה קשה במידת הלגיטימיות שלה... במקום שבו יהיה בדל של אלימות, לא יהיו סטודנטים. יש דרכים מספיק אפקטיביות להשפעה על המדיניות מעבר לניפוץ חנויות ומכות עם שוטרים". מספרים שבמוזוליאום בהוואנה שמעו באותו לילה רעשים מפחידים מתחת לרצפה כשצ'ה גווארה התהפך בקברו. דורון צברי, בעל "המדריך למהפכה" הישראלי, סיכם למחרת בטוויטר את מה שרבים הרגישו: "כשאיציק שמולי יהיה גדול הוא יהיה בוז'י הרצוג".

      הרנטגן: אמיר בן-דוד על הטעות ההיסטורית של רון חולדאי

      אז איך הצליח יו"ר התאחדות הסטודנטים לעשות בתוך שנה את כל הדרך הארוכה מצ'ה גווארה לבוז'י הרצוג? תלוי את מי שואלים. ראשי מחאת האוהלים של תל אביב טענו מהרגע הראשון ששמולי הוא לא יותר מטרמפיסט ואופורטוניסט. אבל גם הם ידעו שבלי התגייסותו של שמולי, ספק אם גל המחאה של קיץ 2011 היה מגיע לגובה כזה. ואז באה החשיפה ב"הארץ" לפיה שמולי והתאחדות הסטודנטים קיבלו תרומה של 800 אלף שקלים לפרויקט כפר הסטודנטים בלוד ששמולי מוביל, אחרי ששמולי עצמו נפגש כמה פעמים עם נוחי דנקנר ועם בכירי בנק הפועלים – מי שהיו ועודם מטרה לרבים מחיצי המחאה. וזמן קצר אחר כך הודיע עפרי רביב - שלא רק גרם לשמולי לוותר על הטיול לקובה אלא גם היה יד ימינו מאחורי הקלעים לאורך כל הקיץ שעבר - שהוא מתפטר מהתאחדות הסטודנטים על רקע "אובדן האמונה שלי ביו"ר ההתאחדות הנוכחי, אותו אני מכיר מעל שלוש שנים... גיליתי שגם אצלנו הקו השולט הוא המשך הפוליטיקה הישנה של האינטרס והשאיפות האישיות".

      איציק שמולי בצעדת המיליון בתל אביב, אוגוסט 2011 (דרור עינב)
      שמולי בימים אחרים, כשעוד חייך, לפני נוחי דנקנר, לפני שהסגן שלו התפטר (צילום: דרור עינב)

      ואולי אפשר לפנות לשמולי עצמו ולחפש את התשובה לשאלה "מי אתה איציק שמולי?" בנאום שהוא נשא במוצאי שבת בהפגנת הפראיירים ליד מוזיאון תל אביב. נאומים כאלה באירועים כאלה לא נכתבים כלאחר יד. אם מגרדים מעט את פני השטח של "המסרים" – שוויון בנטל... בחרנו מחדש בתקווה ולא בפחד... אני מאמין בנו הישראלים... - אפשר ללמוד מהם לא מעט על עולמו הפנימי של הדובר ועל כוונותיו.

      ושמולי, מתברר מהנאום שלו, כבר לא מתעניין יותר בנושאים שהוציאו בקיץ שעבר מאות אלפי "ישראלים חדשים" לרחובות: הדרישה לצדק חברתי, הקריאה לחלוקה חדשה ושוויונית יותר של העוגה הציבורית, הזעם על הריכוזיות, על הפקרת הציבור, תחושת המיאוס מהמקפים שמחברים את ההון, השלטון, העולם התחתון והעיתון. במקום כל אלה הוא בחר לפנות בנאומו ישירות אל ראש ממשלת ישראל ולשאול אותו פעם ועוד פעם, בגוף שני: "האם אתה פוליטיקאי או מנהיג?".

      הרנטגן: אמיר בן-דוד לא מבין למה הוט ויס מאיימים עליכם עם מאפיונרים

      זו שאלה שצריכה להטריד גם אותו. "אם אתה פוליטיקאי", פנה שמולי אל נתניהו (ואולי גם אל עצמו), "המשך לעשות דילים ולמרוח זמן. אם אתה מנהיג – מצא את האומץ לקבל החלטות נכונות עכשיו. אם אתה פוליטיקאי תמשיך לספסר בנכונות שלנו להגן תמיד על המדינה. אם אתה מנהיג קיים את המחויבות שלך להקים כאן חברה שוויונית. מחר". שמולי כנראה בחר. במרכז, בקונצנזוס, בהגמוניה, בפופולאריות, במחיאות הכפיים, בחיבוק הנעים של עיתוני הממסד. הבעיה הבוערת ביותר של ישראל, על פי שמולי, היא העובדה שהחרדים והערבים לא משרתים בצה"ל. זו בחירה של פוליטיקאי, לא של מנהיג. זו לבטח לא בחירה של מהפכן.

      ואז הוא צעק "כולם משרתים!" וקרא שוב ושוב, "כולם משרתים!". קשה להאמין שכשליטש את הנאום החשוב שלו, הוא החמיץ את כפל המשמעות המבהיל שגלום בהצהרה הזו. בעולם של אדונים ומשרתים שמולי בחר לזעוק בשם המשרתים, אבל להישאר קרוב קרוב לחברת האדונים.

      איציק שמולי יושב ראש התאחדות הסטודנטים בדיון בועדת טרכטנברג, ספטמבר 2011 (עומר מירון)
      שמולי בחר. במרכז, בקונצנזוס, בהגמוניה, בפופולאריות, במחיאות הכפיים, בחיבוק הנעים של עיתוני הממסד (צילום: עומר מירון)

      הרנטגן: אמיר בן-דוד רואה דרך הדמות שעשתה את השבוע
      מעושרים: המיליארדר שמוציא להודים את העיניים
      אויש תסתמי: חגית גינזבורג סוגרת חשבון עם האקסים שלה