פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      הרנטגן: החבר'ה הטובים

      אחרי שנתיים עם קמפיין "הבורר" של HOT, הצטרף השבוע טוני סופרנו לחזית המאבק, עם קמפיין מבריק ל-YES. לאמיר בן-דוד יש רק שאלה: איך מסבירים לילדים מה זה אבי הטחול?

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      כשהוא סוחט אנשים, הם יודעים למה. משה איבגי כברוך אסולין (צילום מסך, הבורר)

      שני ראשי ארגוני פשע מתחרים עכשיו על תשומת לבכם וכספכם בקרב האגרוף הקריאייטיבי הבולט של הקיץ. בפינה אחת - הבורר הישראלי (משה איבגי), משחק בסכין ומסביר לראש ממשלת ישראל (רמי הויברגר) למה כדאי לו לעבור בהקדם להוט מובייל. "כשאני סוחט אנשים הם יודעים בדיוק כמה ולמה" הוא אומר ויד ימינו אבי "הטחול" (שלומי קוריאט) מוסיף בטון מאיים "אבאל'ה, לנו יש כבר מחיר קבוע בסלולארי".

      מהפינה השנייה של הזירה עולה מאפיונר בינלאומי במשקל כבד, טוני סופרנו (ג'יימס גנדולפיני), שגויס לתשדיר שנון של Yes oh, בו הוא מדקלם בחיוך למצלמה עצות ניו אייג' בסגנון השיר "הכיתה של 99': שימו קרם הגנה" – ריקדו כאילו אף אחד לא רואה אתכם, מצאו את השלווה בים, הפתיעו חבר, לימדו ליהנות מאמנות – כשבזמן שהוא מדבר למצלמה חבריו מאחור יורים, חונקים, דורסים ומטביעים את יריביו.

      Yes גייסה את גנדולפיני לקמפיין המושקע שעלותו מוערכת בשני מיליון דולר, כתשובה לקמפיין "הבורר" המתגלגל של הוט, שעלה לראשונה כבר לפני שנתיים ("הבורר לא ישן בגלל ז"לצמן"). יש פה אלמנטים שיעניינו בעיקר את אלה שמתעניינים בשיווק ובמיתוג (הוט מציבה בחזית את סדרות המקור שלה, יס מבליטה את סדרות הרכש), אבל אני רוצה להתעכב דווקא על התוכן והסגנון, על הבחירה להשתמש כדמויות מייצגות, "פרזנטורים" בשפת הפרסומאים, דווקא במאפיונרים אלימים.

      נחוצה הערת הבהרה: שני הקמפיינים כתובים ומופקים לעילא, משעשעים למדי ונראים אפקטיביים. זה של Yes אפילו מבריק. שני הקמפיינים משתמשים בצורה אינטליגנטית בגיבורי סדרות פופולאריות. אבל שני הקמפיינים גם מעבירים, באגביות מוחלטת, מסרים בעייתיים שמעוררים, לכל הפחות, אי נוחות.

      הרנטגן: אמיר בן-דוד על הטעות ההיסטורית של חולדאי

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      מצאו את השלווה בים, או שתשחו עם הדגים. ג'יימס גנדולפיני, הפרזנטור החדש של YES (צילום מסך, מתוך הסופרנוס)

      דמיינו, לצורך העניין, אבא שיושב עם ילדיו הקטנים מול הטלוויזיה. זו שעת ערב. קיץ. החופש הגדול. עדיין אור בחוץ. בטלוויזיה הפסקת פרסומות. בתשדיר אחד חבורת מאפיונרים מפחידים מדברים בטון מאיים ובזלזול אל ראש ממשלת ישראל, שמתרפס בפניהם ואומר "טוב, לכם יש כוח הרתעה, אני רק ראש ממשלה". בתשדיר שני מאפיונר אחר מחייך בזמן שעושי דברו מחסלים מאחור את יריביו המפוחדים. למחרת בבוקר מסיע האב החרוץ את ילדיו לקייטנה ומהרדיו בוקע קולו של איש המציג את עצמו בשם המפחיד "אבי הטחול". הוא מאיים על המאזינים שאם הם לא יעברו להוט מובייל הם ישלמו על כך ביוקר. הילדים לא ראו, כמובן, את "הסופראנוס" או את "הבורר" ואפילו לא את "ילדי ראש הממשלה". הם עוד צעירים מכדי להבין הומור וכפל לשון של קמפיינים פרסומאים.

      אבל הם סקרנים, אז הם רוצים לדעת למה האיש המפחיד הזה בטלוויזיה שמלקק סכין, מדבר בצורה כזאת לראש הממשלה ("מה, הוא ראש ממשלה רק בכאילו?"), ולמה האנשים הרעים בתשדיר השני יורים על הרגליים של האיש המסכן עם הפרצוף המבוהל ומכריחים אותו לרקוד. ולמה האיש הצרוד שדיבר עכשיו ברדיו אמר שקוראים לו "אבי הטחול"? איזה מין שם זה? האבא אמנם יודע שאבי הטחול נקרא כך כי הוא נהג לשלוח את יריביו לבית החולים אחרי שפוצץ להם את הטחול במכות, אבל מרגיש שזה מידע שלא חיוני לחלוק עם הילדים על הבוקר, עוד לפני הקייטנה. אז הוא ממלמל משהו לא מחייב ומשנה נושא.

      האבא הזה – נניח שמדובר בי – דווקא מסכים ש"הסופראנוס" היא אחת מסדרות המופת הגדולות בתולדות הטלוויזיה, שנייה אולי רק ל"הסמויה", האלימה לא פחות. הוא גם מסכים שרשף לוי ושי כנות, יוצרי "הבורר", הם מהכותבים הפוריים, האינטליגנטים והמצחיקים בישראל. שלא לדבר על זה שכליברל, האבא הזה לא תכנן למצוא את עצמו בנעליה הלוחצות של טיפר גור, אשתו השמרנית קפוצת השפתיים והישבן של אל גור, שהקימה בשנות השמונים את ארגון PMRC (מרכז המידע על מוסיקה להורים) שיצא למאבק ציבורי מגוחך להפליא לצנזר תכנים לא הולמים בשירי פופ ובעיקר בשירי רוק כבד.

      הרנטגן: אמיר בן-דוד על היום בו גלעד שליט הפסיק להיות פרה קדושה

      עמיר מולנר באולם בית המשפט המחוזי בת"א - אוקטובר 2009 (אורי לנץ)
      ומי הבא בתור, עמיר מולנר? (צילום: אורי לנץ)

      אז צנזורה היא כמובן מחוץ לתחום, פאניקה הורית אף פעם לא רצויה ואף אחד עוד לא הוכיח ששירי רוק כבד או תשדירי פרסומת בטלוויזיה תורמים להתנהגות אלימה של הנחשפים אליהם. ובכל זאת – אחרי שהנחנו את כל ההסתייגויות המתבקשות האלה בצד - האם בעידן הזה, שבו הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך הוא להיתפס חלילה כ"כבד שלא מבין ת'קטע", עדיין מותר לתהות איך קורה ששני ספקי התוכן הגדולים במדינה בוחרים להתחרות על תשומת ליבו של הקהל באותו זמן דווקא בעזרת שני ראשי ארגוני פשע אלימים? ומאחר שהלגיטימציה והגלוריפיקציה של עבריינים ורוצחים לא התחילה אתמול, האם מישהו יתפלא לפגוש באחת מעונות ה-VIP הבאות של אחת מסדרות הריאליטי שחורכות את טבלאות הרייטינג את האופנובנק, עמיר מולנר, אולי אפילו חגי עמיר?

      איזה קטע, זה כבר כמעט קרה: טוביה אושרי, שהורשע ברצח כפול ובביתור גופות וריצה מאסר עולם, סיפר לפני שנתיים שפנו אליו מחברת "קופרמן הפקות" בהצעה (שלא הוכחשה) להיכנס לבית האח הגדול, כך שאולי המפיקים והפרסומאים, שאוזניהם תמיד כרויות להמיית הצרכנים, פשוט הבינו באינטואיציה בריאה של אנשי שיווק, איך נכון לפנות היום אל הקהל הישראלי השטוף באלימות ומעריץ כוח. הקהל שנציגיו הבוטים תיכף ישרשרו כאן טוקבקים צפויים מראש, שיכללו וריאציות שונות של "יא טרחן", "פוץ חסר הומור" ו"יאללה יא כבד, מה כבר קרה? אסור לצחוק קצת?".

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      מי זה ראש הממשלה לעומתם? להם יש כוח הרתעה (צילום מסך, קמפיין HOT)

      הרנטגן: אמיר בן-דוד מנחש איך הגיע גידי גוב לכוכב נולד
      מעושרים: ג'וזף לאו, המיליארדר שיוצא עם כל מלכת יופי חדשה
      אויש תסתמי: המחזור של מי יותר מבאס - גברים או נשים?