פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      אויש תסתמי: סעי, יש לך עוד

      חגית כמעט דרסה מישהו לפני שבוע. זה היה בכוונה, תודה ששאלתם. הבבון החליט לכוון אותה בחנייה ברוורס, משהו שהיא עושה בעיניים עצומות, בטח לא פחות טוב מכם, בבונים

      סלולרי בנהיגה (ShutterStock)
      היוש, אנחנו פרחות סתומות שמצטלמות לאילוסטרציות (צילום: ShutterStock)

      בשבוע שעבר כמעט דרסתי מישהו, וזה אפילו לא היה בטעות. כאילו לא הספיקו לי 40 הדקות שבהן חיפשתי חנייה, עד שכבר מצאתי איזו פיסת כחול לבן עלובה להידחס אליה – משום מקום הופיע האיש הזה, הכלאה משונה בין גמד גינה לשנאוצר, נעמד מאחורי הרכב שלי והשליך את הזרועות שלו לכל עבר. בהתחלה חשבתי שהוא נמצא בעיצומו של התקף אפילפטי, ונדרשו לי כמה שניות כדי להבין שהוא בעצם מנסה לכוון אותי, בלי שביקשתי או עשיתי סימנים של מצוקה. פתחתי את החלון וביקשתי ממנו בנימוס שיזוז, אבל הוא רק קרץ ואמר "זה בסדר, חמודה. עכשיו תשברי את ההגה ימינה".

      זה לא שאני מאשימה אותו, הוא חי בעולם שבו השילוב בין אישה לרכב מעורר אצל רובכם את האינסטינקט הפרה-היסטורי, אותו איש מערות שדוגר מתחת לאפטר שייב ורק מחכה להזדמנות הראשונה לקום ממרבצו – אותו יצר קדום שגורם לכם לחשוב שאישה שיושבת מאחורי הגה לא יודעת מה היא עושה, ואז תהיו חייבים לשלוף את הנבוט שלכם ולהיחלץ לעזרתה. אבל אני, תסלחו לי, פאקינג נהגת מעולה, עם אפס תאונות ברזומה ורקורד בלתי מעורער של חניות מושלמות, גם ברוורס. אז כל מה שרציתי באותו רגע הוא שהטיפוס הזה יעוף לי משדה הראייה וייתן לי לחנות בשקט.

      אויש תסתמי: חגית החליטה לשים סוף ליזיזים בחיים שלה

      הסחות דעת בזמן נהיגה (ShutterStock)
      ואני, למשל, עבדתי בצוות בידור באילת ועכשיו פורץ דרך אילוסטרציות של נהג עצבני (צילום: ShutterStock)

      מאז שקניתי את אריה, האוטו הקומפקטי והחתיך שלי, הסיטואציות האלה קורות יותר. 13 שנה יש לי רישיון, והדברים שעוללתי לפיאט המיתולוגית של אמא שלי בתקופת פוסט הוצאתו ילכו איתי לקבר. זו הפעם הראשונה שיש לי רכב משלי ועד שהוא הגיע הספקתי לצבור לא מעט קילומטרז' על רכבים מושכרים ומכוניות של חברים. נסעתי לאילת ובחזרה, חרשתי את הצפון, נהגתי בכל סמטה מוכת מהמורות בתל אביב וחניתי חניות מושלמות שהיו יכולות להיכנס לספר השיאים של גינס. כל זה לא משנה כמובן לניאנדרטל הישראלי המצוי, שרואה אותי על הכביש ונתקף באחד משני הצרכים הבאים – לעזור לי, בלי שביקשתי, או לזלזל בי, כי אני אישה ואני יושבת מאחורי ההגה.

      מנהגי המוניות שחותכים אותי מימין כי הנחת המוצא שלהם היא שאעביר את המשך הדרך על 30 קמ"ש, דרך נהגי המשאיות שמנסים לעקוף אותי למרות שלשנינו ברור שבעוד שתי דקות כבר לא אראה אותם במראה האחורית שלי ועד השוטר שהרגיש צורך עז לסמן לי, עם קריצה, לחכות ולעצור כשנקלעתי עם אריה ללבה של הפגנת הפליטים בשבוע שעבר בתל אביב, אחרי שכבר בלמתי והמתנתי בסבלנות, אבל התעלם לחלוטין מנהג ההונדה שבכל זאת ניסה להמשיך לנסוע בין מאות האנשים שעברו שם. וכל זה, בלי להזכיר את עשרות הגברים שרק מזהים ניסיון חנייה שלי ומיד מזנקים לצד הרכב כדי לכוון אותי, ומתעלמים כשאני מבקשת מהם להניח לי לנפשי.

      אני יכולה לפצוח כאן במניפסט על הנהג הישראלי החצוף, הגס, חסר האחריות והזהירות שמסתובב על הכבישים כאילו אבא שלו בנה אותם ומתעלם לחלוטין מהסטטיסטיקות המחרידות של תאונות הדרכים. אבל אני לא אלך לשם, כי יש בעיה אחרת לגמרי – הנטייה הזכרית לחשוב שהכביש שייך לכם, ושלנו אין מקום עליו. ואם כבר, במקרה, אחת מאיתנו הצליחה להוציא רישיון ולעלות על הכביש, היא חייבת את עזרתכם, אחרת זה ייגמר בפגוש פצוע ובחניות עקומות, השם ישמור.

      אויש תסתמי: חגית גינזבורג כבר בת 30 והיא שרדה כדי לספר

      הסחת דעת בזמן נהיגה (ShutterStock)
      לא, זה אין לתאר. הדביל הזה אשכרה נעמד מאחורי ומכוון אותי (צילום: ShutterStock)

      עזבו את העובדה שזה פשוט לא נכון לטעון שכל הנשים לא יודעות לנהוג – ההבדל העיקרי בינינו הוא שאנחנו לא עד כדי כך זחוחות לחשוב שהרכב שלנו לא יכול לפגוע באף אחד, או שמותר לנו לצפצף על הדבר הזה שנקרא החוק, ולכן אנחנו נוהגות קצת יותר בזהירות מכם. מה בדיוק גורם לכם לחשוב שאתם, אותם נהגים שמזגזגים בין הנתיבים בלי לשים לב בכלל, שלוקחים פניות בלי לאותת ושמסוגלים להשאיר את הרכב חונה כשהחצי הקדמי שלו חוסם את הכביש והחצי השני עולה על המדרכה, שפותחים את החלון ונותנים ליד שמאל להשתלשל החוצה כאילו השנה היא 1987 – דווקא אתם הושמתם עלי אדמות כדי לכוון אותנו?

      זה לא שנשים לא יודעות לנהוג וגברים כן (או ההפך, נו). פשוט אנחנו, בניגוד אליכם, לא חושבות שנולדנו עם ההגה בידיים, ולא הופכות את הרכב לשלוחה ישירה של האגו הגברי המעורער שלנו. אנחנו משתמשות ברכב כדי להגיע ממקום למקום, ומשתדלות לעשות את זה כך שנגיע ליעד שלנו בחתיכה אחת. אתם, לעומת זאת, מניחים שהעובדה שנולדתם זכרים, הופכת אתכם אוטומטית למלכי הכביש, ואותנו לנתינות המבולבלות שהיו צריכות להישאר עם הסוס והכרכרה.

      אז תנו לי להבהיר לכם משהו: הנהגים הגרועים באמת הם אתם, בגלל הזחיחות הבלתי נסבלת שלכם, בגלל שזה ממש יחרב לכם את האגו אם תתנו לרכב שלפניכם לעקוף או תלחצו על הברקס אם הרמזור מתחלף לכתום, בגלל שאתם פשוט חייבים לצפור בהיסטריה אם הרכב שלפניכם לא זינק בשנייה שהרמזור עבר לירוק. הסיבה היחידה לכך שאחוז התאונות לא נוסק אצלנו למאה הוא בגלל שאנחנו נמצאות על הכביש יחד אתכם, כדי להשוות את המאזן ולדאוג שלא יהיה כאן כאוס מוחלט. ובפעם הבאה שמישהו מכם רואה אותי נכנסת לחנייה, הוא מתבקש לשלוט בדחף הזה לעמוד ולכוון אותי ולהמשיך ללכת – כי אני נוהגת מספיק טוב כדי לסיים את זה עם חנייה מושלמת ובבון גברי אחד פחות על הפלנטה.

      אויש תסתמי: חגית לא מבינה לא מתחילים לא רק איתה אלא גם עם בר רפאלי

      פניית פרסה (ShutterStock)
      בתמונה - חיי המין של חגית. אילוסטרציה, נו (צילום: ShutterStock)

      אויש תסתמי: חגית גינזבורג מתמרמרת עליכם
      הרנטגן: אמיר בן-דוד על היום בו תפוג החסינות של גלעד שליט
      צפו: האם אתה חכם יותר משאפה שיכורה?