פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      הרנטגן: עונשו של המניפולטור הכרוני

      כשאתה מתרגל לשקר כל הזמן, אתה מניח שכולם נוהגים כמוך. המחיר האמיתי מגיע כשאתה מנסה לשכנע שהשתנית. הטור החדש של אמיר בן-דוד בוואלה! גבר בודק: מי הוא באמת אלדד יניב

      אלדד יניב (יח"צ , סיון פרג')
      המציא את עצמו מחדש. אלדד יניב (צילום: סיון פרג', יח"צ)

      העונש הכי גדול של המניפולטור הכרוני הוא לא שאחרים מפסיקים להאמין לו, אלא שהוא מפסיק להאמין לאחרים. כשאתה מתרגל לשקר כל הזמן ומסוגל לתחמן גם את הקבצן העיוור שמושיט לעברך יד לנדבה, אתה מניח שכולם נוהגים כמוך, או ינהגו כמוך אם רק תהיה להם הזדמנות. ואז אתה מתחיל לחשוד גם בהצעות התמימות ביותר ולפקפק גם בטוהר כוונותיהם של חסידי אומות העולם.

      עונשו של המניפולטור הכרוני שהחליט לחזור לחיק המין האנושי ולהכות על חטא הוא שלא משנה איך יתנצל ועד כמה תהיה חרטתו כנה ואמיתית – תמיד יישארו מי שיחשדו שכל טקס ההיטהרות שלו הוא לא יותר מעוד מסיכה שמסתירה תרגיל סופר מתוחכם ואולטרה מכוער, שנועד לשרת אינטרסים סמויים מעין, שיתגלו רק כשיהיה מאוחר מדי לתקן את הנזק.

      תשאלו את אלדד יניב. הוא ישמח לספר לכם. גם על השקרים והמניפולציות, גם על הכאה על חטא, וגם על חשדנותם הבלתי נמנעת של הבריות. סביר להניח שכשיגמור לדבר הוא ישפיל את עיניו וימלמל "חובת ההוכחה עלי", משפט שהוא חוזר עליו שוב ושוב לאחרונה. אבל אולי גם זו לא תהיה יותר ממניפולציה מתוחכמת נוספת שלו, מי יודע.

      וואלה! גבר: אנחנו פה בשבילך. תהיה חזק

      אלדד יניב (הארץ מוטי קמחי)
      חנוט בחליפה, במסדרונות השלטון. יניב בגלגול הקודם (צילום: מוטי קמחי, הארץ)

      אלדד יניב, למי שפספס את הפרקים הקודמים, היה עד לא מזמן הקונסיליירי של מנהלי המדינה. המקף שמחבר בין ההון לשלטון, ועל הדרך עושה לביתו בוחטות מעוררות קנאה וזעם. עורך דין ערמומי, מומחה לתעלולים אכזריים שהותירו שובל של נפגעים מדממים ובנו לו תדמית של נחש ארסי חסר גבולות ומעצורים. הוא היה לצד אהוד ברק בפיאסקו של קמפ דייויד שהוביל להכרזת ה"אין פרטנר" ולאינתיפאדה השנייה. אחרי התבוסה של ברק לשרון הוא הקים משרד עורכי דין משגשג, שטיפל וסיפק שירותים משפטיים לתעשיה הצבאית, שיכון עובדים, חברת נתיבי איילון, סונול, מע"צ, ועד עובדי חברת חשמל, מפלגת העבודה, שמעון פרס, אהוד אולמרט, אביגדור ליברמן ואחרים. בגיל 35 הוא ישב על גג העולם בחולצת ראלף לורן ומצץ שריון של לובסטרים.

      ואז, כמו שיודע מי שקרא את כתבת השער של גידי וייץ במוסף "הארץ" האחרון, הוא החליט להציל את נפשו רגע לפני שתצלול אל היורה הרותחת של הגהנום שמחכה, כך אומרים, לחוטאים מסוגו. זו לא היתה הפעם הראשונה שיניב הכה על חטא בפומבי. לפני קצת יותר משנה הוא סיפר על המהפך בחייו לורד רמון ריבלין בגלובס. זה היה אחרי שהחליט לעזוב את הפירמה המשפטית שהקים ולהסתובב בארץ עם הספרונים הכחולים של "השמאל הלאומי", היוזמה המשותפת שלו ושל שמואל הספרי.

      זה היה רק המשחק המקדים לראיון ב"הארץ", שהיה מופע טורד מנוחה ועוצר נשימה של אדם שמדלג כשחיוך על שפתיו בין כל הגשרים שהקים בחייו, שופך עליהם דלק ומצית אותם. יניב סיפר על חייו ב"חזירון העליון", התוודה על חטאיו, סיפר איך התעלל כשכיר חרב של האחים עופר בג'קי אדרי האמיץ מדימונה, הסביר למה לדעתו נוחי דנקנר הוא סמל לכל מה שהסתאב בישראל ("לא יכול להיות שהוא מסתכל במראה ולא שואל את עצמו 'איך הפכתי לבן אדם הכי שנוא בישראל?'), גילה איך טינף את אמנון ליפקין שחק, עמיר פרץ ואחרים בשליחותו של פטרונו הפוליטי ברק ונשבע שהוא מתכוון להקדיש את חייו מעתה והלאה למעשים טובים שיחפו על מעשיו הרעים בגלגולו הקודם.

      יש לו תשובה מוכנה לשאלה המתבקשת למה שמישהו יאמין לו עכשיו אחרי שהקדיש את ארבעים שנותיו הראשונות לשכנע את כולם שאסור להאמין לו בשום אופן. "זו באמת השאלה הראשונה שמנקרת", הוא אמר לגידי וייץ, "וטוב שהיא מנקרת, והיא חייבת להמשיך לנקר, החלק שלי זה להמשיך לעשות מעשים טובים ולשכנע במעשים, לא בקשקושים, שזה מה שהחלטתי לעשות ביתרת חיי".

      מעושרים: תכירו - אנשים עם מלא מלא כסף

      אבי בניהו ואלדד יניב (יח"צ , סיון פרג')
      יניב עם אבי בניהו, חבר מימים עברו (צילום: סיון פרג', יח"צ)

      אם לשפוט על פי הדיונים הערים שהראיון הזה עורר ברשתות החברתיות ובבתי הקפה של סוף השבוע, לעת עתה יש הרבה יותר אנשים שחושדים ביניב מאשר כאלה שמאמינים לו. גם מי שנמנה, כמוני, על הקבוצה השנייה, יתקשה לנמק את אמונתו בינתיים. הכרתי אותו לפני יותר מעשרים שנה, כשהיה גור חתרנים שיצא מ"במחנה" ופילס את דרכו במערכות המקומונים של תל אביב בסדרה של מניפולציות שהיו, כך התברר בהמשך, הסטאז' לחיים של תככן על. פגשתי אותו שוב בקיץ המלהיב של השנה שעברה, מסתובב לא מגולח בין האוהלים בשדרות רוטשילד כשעל ראשו קסקט מהפכנים ובעיניו זיק שלא ראיתי אצלו קודם. אחרי כמה מפגשים ושיחות גלויות לב השתכנעתי בטוהר כוונותיו.

      אחרי פרסום הראיון ב"הארץ" ניסיתי להגן עליו בשיחה עם חברים. "אתה תמים", אמר לי חבר שאני מעריך את חדות הבחנתו, "טיפוסים כמו אלדד יניב לא יכולים להשתנות. זה הטבע שלהם. וחוץ מזה זה נורא קל להתחרט על הכל אחרי שעשית מיליונים והסתדרת בחיים".

      "חשבתי שאנחנו בעד תמימות", התפתלתי, "וחוץ מזה – איזו עוד הוכחה אתה יכול לדרוש מאחד כמוהו? הוא סגר את המשרד שלו, אין לו סיכוי לחזור לקוזה נוסטרה של ההון-שלטון אחרי שפתח ככה את הפה, הוא משקיע זמן, מרץ וכסף כדי לקדם רעיונות שאנחנו מאמינים בהם. מה עוד אתה רוצה ממנו?". החבר חשב רגע ואמר "כשאני אראה שהוא לוקח את כל הכסף שהרוויח בזכות המעשים האיומים שהוא מתוודה עליהם ומחלק אותו לעניים, אני אתחיל להאמין לו". ואז הוא חשב רגע והוסיף "אולי".

      אויש תסתמי: חגית גינזבורג מתמרמרת עליכם

      אלדד יניב (יח"צ)
      כשיחלק את הכסף שהרוויח ויחלק לעניים, נאמין לו. אולי (צילום מסך)