פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      לא באה לפה הרבה

      חגית בסך הכל רוצה לצאת עם הכלב בשתיים בלילה בלי חזייה, אבל עכשיו פתחו לה בר מתחת לבית. אז היא לקחה אותו איתה וירדה לבדוק מה מצב הגברים שם. פרינס נהנה לאללה

      סטודנטים מבלים (ShutterStock)
      איזה כיף בבר השכונתי שלנו! כולם מחייכים אפילו בלי שאף אחד ידבר! (אילוסטרציה: ShutterStock)

      הייתי מאוד רוצה לספר שאני אחת הבחורות המגניבות האלה, שמקנחות כל ערב על בירה בבר השכונתי ובסופי שבוע מעלות בחמש בבוקר תמונות מטושטשות מהבלוק לאינסטגרם. וזה לא שחסרות לי אופציות, בטח בתחום הברים – באזור בו אני גרה נראה כאילו בין כל הברים הצליחה להתמקם איזו שכונה. הבעיה היא שאני לא אוהבת ברים, או ליתר דיוק – לא אוהבת את הסטרס הנפשי שהם כופים עליי. במיוחד הברים השכונתיים האלה, שעוטים על עצמם אג'נדה נונשלנטית באווירת "כן, בטח, זה בסדר שתשבי אצלנו בטרנינג מוכתם וקוקו גרושה. זה בר שכונתי כאן".

      אבל תל אביב היא לא קיבוץ, והברים השכונתיים האלה הם לא שרפרף עץ עם כמה בקבוקי גולדסטאר שקמו על חורבות הרפת הישנה. לא, הם ברים לכל דבר, דחוסים ברווקים, רווקות וגם כמה פליטי זוגיות שהצליחו לחמוק החוצה – וכולם באים לשם כדי לבחון את הסחורה, בין אם יודו בכך או לא. תהיה הסחורה אשר תהיה – בחורים שרוצים לבדוק בחורות, בחורות שרוצות לבדוק בחורים או סתם אנשים שמתחשק להם להביט על הנוף האנושי מבעד לתחתית של ג'יימסון ולהרגיש שהם בסרט של וודי אלן. זו חגיגת הורמונים במסווה של "סתם קפצנו לדרינק", ואף רווק או רווקה בעיר הזו לא קופצים לשם מבלי שמחשבה קטנה וערמומית תתגנב למוחם: אולי אכיר מישהי/מישהו. וכנראה שלא, כי שום דבר טוב אף פעם לא יוצא מהברים השכונתיים האלה. אולי איזה זיון, שיסתכם בכך שבשנים הקרובות תיאלצי להיתקל ברחוב בבחור שפעם שכבת איתו ואת אפילו לא זוכרת את שמו.

      אז אני לא אוהבת לרדת למטה לבר השכונתי, ולשבת שם דרוכה ולהרגיש שבוחנים אותי מכף רגל עד ראש ולשאול את עצמי למה לא מתחילים איתי, והאם זה בגלל שהשמלה הזו עושה אותי שמנה. נראה לי שזו הבעיה, כלומר עוד בעיה – כמעט אף פעם לא מתחילים איתי בברים. רק אם אני מגיעה נחושה לעבוד ולעשות עיניים. כלומר, רק אם אני שיכורה.

      אויש תסתמי: לחגית יש הרבה מה להגיד לך, גבר

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      איזו פוזה בחורה צריכה לעשות פה עם בקבוק בירה כדי שמישהו יתחיל איתה?! (אילוסטרציה: ShutterStock)

      לכן, התגובה האינסטינקטיבית שלי כששמעתי על פתיחתו של בר חדש בפינת הרחוב הקטן והפסטורלי שלי, חילצה ממני תגובה ששמורה ברוב המקרים למקרה חריף של הרעלת קיבה. בכוונה בחרתי לגור ברחוב פצפון בפאתי דיזנגוף, קרוב להתרחשויות, אך מרוחק מספיק כדי לאפשר לי לעשות סיבוב עם הכלב בשתיים בלילה בפיג'מה ובלי חזייה, בלי לחשוש שאתקל במישהו שאולי הייתי רוצה שיראה אותי במדי א' ופוש אפ. ועכשיו יש לי בר, מטר וחצי מהבית. בר יין איכותי כזה. סוג של מקום שאיכשהו מצליח למגנט אליו ערימות של בחורים. ערימות. והם יושבים כולם ליד שולחנות שממוקמים על המדרכה, עם נקודת תצפית מרגיזה לפיג'מה שלי.

      אז אמנם אני לא אוהבת ברים, אבל בחורים אני אוהבת. גם את הידיעה שאני יכולה לצעוד לשם בעקבי 15 ס"מ ולא לחזור הביתה עם נמק ברגל, כי זה ממש קרוב וכל זה וגם בגלל שאני עדיין מדחיקה את העובדה שאני לא מגניבה שאוהבת ברים, ומשכנעת את עצמי בכל פעם מחדש שאני דווקא כן. ירדתי לשבת שם עם חברות, ותוך שלוש שניות מצאנו את עצמנו מוקפות בקבוצות של בחורים, וחמש שניות אחר כך נכנסתי שוב לסטייט אוף מיינד השנוא עליי: לבדוק כל הזמן אם מסתכלים עליי, מי, והאם יש מצב שייצא מזה משהו.

      הערב הראשון היה די טריוויאלי, רק אני, שתי חברות, בקבוק למברוסקו וכמה בחורים שנראו שבעים מדי מארוחת החג כדי להתחיל עם מישהי, אבל זה בכל זאת לא מנע מהם לשלוח מבטים במקום צ'ייסרים. אחרי השיממון הזה, הרגשתי שפיצחתי את השיטה – בר מתחת לבית הוא מקום שאפשר להביא אליו את הכלב, במיוחד כמו שהוא בא איתי לבית הקפה השכונתי, שממוקם מעבר לכביש. שובר הקרח האולטימטיבי. הכלב עשה את העבודה, אפילו קצת יותר מדי טוב. המון בחורים דיברו איתי באותו הערב. אלא שהם דיברו איתי על הכלב, ואל הכלב, וליטפו אותו ושיחקו איתו, ואז הזמינו חשבון והלכו.

      אויש תסתמי: חגית גינזבורג מתמרמרת עליכם

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      כן, אתה, חתיכוס, הכלב השחור החמוד ההוא לא בא לבד, יא סתום (אילוסטרציה: ShutterStock)

      זה חזר על עצמו כמה פעמים, וזה היה פתטי: כבר הייתי בסיטואציות שבהן בחורות יפות יותר גזלו ממני את תשומת הלב הגברית, אבל גוש הפרווה השחור והשעיר שלי? זה חדש.
      ואז חברה אמרה משפט שפקח את עיניי: "זה לא הכלב, זה הבחורים. הם כבר לא מתחילים בברים, איפה את חיה?". עניתי לה את התשובה המתבקשת – אני חיה בניינטיז, איפה שמייקל ג'קסון עדיין חי וכריות כתפיים הן צו האופנה. "הם כבר לא מתחילים, הם רק יושבים ובוהים בך, לפעמים גם מפתחים שיחה אם יוצא, כאילו כולנו בפגישת מחזור מהתיכון, ושם זה נגמר. בברים שכונתיים המצב אפילו יותר חמור - יש אווירת חבר'ה מעצבנת ולא אינטימית. אז הם לא יבקשו את הטלפון שלך אם לא תציעי להם, לא יזמינו לדרינק. הם כוסיות".

      פתאום הכל הסתדר לי במקום – זה לא הבר, זו לא השכונה. זו אפילו לא אני, עם השמלה שאולי משמינה אותי. זה פשוט אתם, שיושבים בברים, מסתכלים, בוחנים, נועצים מבטים, אפילו שוקעים איתנו בשיחה ואז הולכים הביתה. שאלתי כמה חברות מתי לאחרונה מישהו התחיל איתן בבר, וכולן, גם אלו מהן שנראות כמו דוגמניות הולנדיות, גירדו את הפדחת וניסו להיזכר ללא הצלחה. רק לעיתים נדירות זה הסתיים בהחלפת פרטים, או איזה וואן נייט סטנד אם מדד האלכוהול היה גבוה מספיק. בדרך כלל שיחות הברים האוויליות נשארות לעמוד באוויר, בועות בלתי נראות של רומן פוטנציאלי לא ממומש.

      ובאחד הערבים, אחרי שעליתי הביתה, גיליתי ששכחתי את האייפון בבר. ירדתי חזרה למטה, רק כדי להיתקל בדרך בבחור שזיהה אותי מהשיחה הקולחת שניהלנו על כלבים שעה קודם לכן. "מה, את גרה פה?", הוא שואל אותי. עניתי בחיוב, ולרגע חשבתי שהנה, אולי משהו בכל זאת ייצא מהערב הזה. "אה, מגניב, גם אני", הוא סינן לעברי. "טוב, אז נתראה בבר, אה?".

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      וכמו בכל לילה, ככה נראית חגית כשהיא מנסה לתפוס את עורך וואלה! גבר בטלפון והוא מסנן אותה (אילוסטרציה: ShutterStock)

      אויש תסתמי: חגית גינזבורג מתמרמרת עליכם
      וואלה! גבר: אנחנו פה בשביל הצרכים שלך