פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      אויש תסתמי: דרוש בעל בעל לב

      רגע לפני פסח, חגית גינזבורג החליטה לבער את החמץ, לצאת מעבדות לחירות וכל השיט הזה. בדיוק לשם כך, היא העיפה מהחיים שלה אותך - הידיד האפלטוני השווה שהיא פינטזה עליו

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      קרדיולוג כבר לא תהיה, יפיוף (צילום: ShutterStock)

      אנחנו יושבים בשני קצוות האולם. הוא בצד ימין, אני בצד שמאל. מולנו זמר צעיר שר משהו על אהבה נכזבת, כמה מקורי, ואני חושבת לעצמי "אה, been there, done that". מזמינה עוד בירה ומעמידה פנים שמה שקורה על הבמה, שירי הסופט-רוק שאת מילותיהם אינני מכירה והזמר המיוזע עם ה-man boobs, מרתק אותי נורא, אבל תשומת הלב האמיתית שלי נתונה למה שקורה בצד ימין של האולם, מרחק 50 איש ועולמות שלמים ממני. הוא לא רואה אותי, נדמה לי. כי באמת, קשה נורא להבחין בערימת התלתלים שלי בתוך אולם בגודל של 30 מ"ר, אבל אני, כמה אני ראה אותו. ומהרגע שראיתי, המחשבות דוהרות ב-150 קמ"ש. ובואו לא נתחיל עם מה שהולך אצלי בלב.

      האייפון מונח על השולחן מולי, והאצבעות מדגדגות לסמס לו – כל מה שאני צריכה זה רק ליידע אותו שאני כאן. ואולי לא סמס, אולי לביים התעלפות או לכרוע ללדת. משהו, כדי שיידע. ואחרי ההופעה בטח נגיד שלום, ונתחבק ונחייך ומה שיקרה אחר כך, יקרה. אי אפשר לדעת איזה פתח ייפתח. אבל האמת היא שאני יודעת בדיוק איך התסריט הזה ייגמר, בייחוד עם הבחור הזה, שאף פעם לא רצה אותי. תיבת שרצים שתיפער מחדש, צלקת מדממת או כל דימוי אחר שאפשר להלביש על הסיטואציה המחורבנת הזו. ואני מצטערת שראיתי.

      אני כבר רואה לנגד עיניי איך אני מציעה לו ללכת לשתות משהו אחרי ההופעה, והוא מסכים, ואנחנו יושבים בבר לא רחוק משם ומלרלרים את עצמנו לדעת, וכל הזמן הזה אהיה דרוכה ומלאת ציפייה. התקווה שמשהו יקרה תציף אותי, תמלא אותי ותשכיח ממני את כל טרדות היומיום שעד שראיתי אותו, גירדו לי את החלק הפנימי של המוח. ואחרי שעה וחצי או שעתיים נגיד שהגיע הזמן להתקפל וללכת הביתה, וניפרד מחוץ לבר בחיבוק. הוא ילך, קליל ואוורירי כלעומת שבא, ואני אחזור הביתה עם אבן במשקל שני טון במקום שפעם שכנו בו הריאות שלי. אשחזר כל הלילה את המלים שנאמרו בשיחה ואתעורר בבוקר בציפייה דרוכה לשמוע ממנו, לקבל איזה סמס, איזו אות להמשכיות, אבל אלו לא יגיעו, ואת האושר תחליף תחושת חמיצות, ואז עלבון, ואז עליבות, ואז כעס.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      טוב, מה אני עושה איתה עכשיו זותי? (צילום: ShutterStock)

      אני יודעת כי כבר הייתי שם, בדיוק לפני שנתיים. מול הבחור היפה, הרגיש, הכריזמטי הזה, שלא ספר אותי. כבר הייתי בבית שלו, צוללת איתו לשיחות נפש כאילו היינו זוג לסביות בקומדיה של וודי אלן ועוזבת בסוף הלילה עם תחושה שאני סקסית כמו קרש גיהוץ. כבר החלפתי איתו סמסים ומיילים באמצע הלילה, מלאי פלרטוטים חסרי פאנץ' ליין. כבר ליוויתי אותו לכל מיני אירועים ומסיבות של חברים, סופגת מבטי קנאה מבחורות אחרות, אבל עמוק בפנים אמרתי להן, "עזבו, אין לכן במה לקנא. הוא לא שם עליי".

      "הוא לא שם עליי", זו גולת הכותרת של היחסים הקצרים והרעועים שהיו לי איתו, אם בכלל אפשר לקרוא לזה יחסים. חצי שנה של קשר ידידותי ואפלטוני, שבכל מפגש כרסם לי עוד קצת את הלב. כל כך רציתי אותו, וכל כך רציתי להאמין שהוא רוצה אותי גם, וכל כך נאחזתי בכל משפט או קריצה או סימן, אבל לאורך כל הזמן ידעתי שלא, שהוא פשוט לא שם עליי.

      חברה אמרה לי אז, אחרי שהתבכיינתי ותהיתי בקול רם מה לעזאזל הוא רוצה ממני ומדוע הוא כל הזמן ממשיך להתקשר - "מה את חושבת, שהוא לא נהנה שבחורה כמוך מכרכרת סביבו?". ואני, שחשבתי שזה בגלל שאני לא מספיק כוסית בעיניו, רק יבבתי, "אבל אני לא מכרכרת". והיא אמרה, "מכרכרת, חמודה. את מכרכרת ומזילה עליו ריר והוא יודע את זה, והוא נהנה מכל רגע".

      אחרי חצי שנה קיבלתי החלטה שזהו, שאת משיכת האף שהפכה לספורט האולימפי של הקשר שלנו, אני חייבת לגדוע. ואמרתי לעצמי כל מיני משפטים שאנשים שבורי לב ומלאי רגשות של דחייה ונחיתות אומרים לעצמם: החל מ"את שווה יותר, מגיע לך שירצו אותך ושיחזרו אחרייך", דרך "ההפסד כולו שלו" וכלה ב"הוא אידיוט". ואמרתי די.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      אכלה לי את גזע המוח כבר. לפחות הייתה נראית כמו חגית (צילום: ShutterStock )

      זו לא הייתה הפעם הראשונה שזה קרה לי. הפסיכולוגית והחברים שלי שהם פסיכולוגים מטעם עצמם, אומרים שזה סממן מובהק של חוסר ביטחון. משהו שקורה להרבה יותר מדי אנשים, שמעדיפים להיות מאוהבים במישהו שלא מעוניין בהם, כדי לא להתמודד עם הדרישות התובעניות של עולם הדייטינג האמיתי. עם דחייה אמיתית.

      האנליזות האלה עניינו לי את קצה הפטמה. רציתי רק להפסיק לכאוב ככה, להפסיק להסתובב עם תחושה שלא רוצים אותי ולא רואים אותי. זה קרה בשבועות המובילים לפסח. בפייסבוק אנשים התחילו לחפור על העניין הזה של יציאה מעבדות לחירות, וידעתי שזה ים הסוף שלי – להשתחרר, לצאת לחופשי, להעיף אותו קיבינימט מהחיים שלי. ועל הדרך, גם להישבע לעצמי שזה לא יקרה לי יותר אף פעם, עם אף אחד.

      הלוואי שיכולתי לספר שברגע שנעלמתי לו, הוא תהה מה פשר העניין ופצח במרדף אחריי, אבל זה לא קרה. הפסקתי להתקשר, ולמרבה הזוועה גיליתי שאם אני לא מתקשרת – גם הוא לא טורח. וככה זה נגמר. ועכשיו הוא כאן, אחרי שנתיים של נתק, שבמהלכן היקום איכשהו פעל לטובתי (טוב, גם העובדה שהוא גר בעיר אחרת תרמה את חלקה) ולא נתקלתי בו אפילו פעם אחת וגם הצלחתי לשכוח אותו. ודווקא עכשיו, רגע אחרי שחתכתי עם הבחור האחרון שיצאתי איתו, שנייה לפני ליל הסדר הארור שמזכיר לי בכל שנה למה אישה צריכה בעל – כדי שאף אחד לא ישאל למה אין לה אחד כזה - הוא כאן, בקצה השני של האולם.

      מפתה מאוד לצלול חזרה לכלוב שלי, להתאהב בו מחדש ולשכוח פרטים שוליים כמו העובדה שאני רוצה זוגיות אמיתית ושאני פאקינג בחורה שווה, שלא מגיע לה לכרכר סביב מישהו שלא משתין לכיוון שלה. ואני כל כך רוצה לחבק אותו ולהחזיר אותו ואת כל התחושות האלה לחיים שלי. האסקפיזם הכי זול בסביבה, אבל בעצם דורש מחיר שאין יקר ממנו.

      בסוף ההופעה חלפתי על פניו ויצאתי מהאולם. לא ראיתי ולא שמעתי. הלכתי. אחרי שעה הוא מסמס לי, "יכול להיות שראיתי אותך בהופעה?". אני מסתכלת על הסמס הזה ומתה לכתוב לו כל כך הרבה דברים, אבל אני מוחקת. פסח, יציאה מעבדות לחירות, כל השיט הזה. הבטחתי לעצמי. מגיע לי. אין לי שום כוונה להיות שוב שפחה של אהבה חד צדדית.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      ואה כן, אל תשכח לסגור את הדלת אחריך, סתום (צילום: ShutterStock)

      אויש תסתמי: לחגית גינזבורג יש הרבה דברים להגיד לך, גבר
      וואלה! גבר: אנחנו פה בשביל הצרכים שלך
      לוק: תמר מרקוביץ' עושה ממך בן אדם