פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      הסטארשיפ נוחתת באילת

      השבוע, אייל שכטר והלהקה הוזמנו להופיע באילת. במחווה משלהם לסטארשיפ של לד זפלין הם לקחו פייפר מעפן, הדביקו עליו "אבטיפוס" בפוטושופ והמריאו. היה פריפריאלי ומענג

      וואלה! גבר: רעש לבן - כל הטורים של אייל שכטר
      וואלה! גבר: אויש תסתמי - כל הטורים של חגית גינזבורג
      וואלה! גבר: כל מה שאתה רוצה ונדמה לך שאתה צריך

      אייל שכטר ואבטיפוס באילת (ספק 500 , אייל שכטר)
      רוקנרול! אבטיפוס ומפלצת האוויר שלהם (צילום: אייל שכטר)

      בשבוע שעבר אבטיפוס הוזמנה להופיע באילת, במקום בשם מסי. נסענו לשדה דב, העמסנו את מעט הציוד שלנו וחתמנו על הצהרה סטנדרטית, שאם במקרה הציוד נופל על אחד הפועלים, אנחנו אשמים בכל, כולל רצח ארלוזורוב. מכיוון שאנחנו לא מתים על הקטע של להצטלב לפני אירועים הרי גורל, הצטלמנו ליד המטוס כמחווה ללד זפלין, הלהקה האהובה עלינו ושלחנו למשפחות. שיהיה.

      טסנו בפייפר מפרפר. חרדות ההמראה מנעו ממני להתבדח על האין האוכל ועל היש מקום לרגליים ועל זה שפייפר שמצולם באייפון נראה כמו כריש. ככה יצא ששתקתי כמעט שעה. אחזתי חזק את הכיסא וכשכבר השתחררתי מעט ורציתי לזמזם את "בואי לאילת", הקברניט הודיע שאנחנו בדרך למטה. אז הגיעו חרדות הנחיתה שלי.

      עד הרגע שבו פגשתי אותה שוב, אילת נתפסה אצלי כעיר הכל כלול. הידיעה שנסיעה לשם כרוכה במפגש בלתי נמנע עם הערס הישראלי – אמא ערס, אבא ערס וכלב ערס קטן בשם פונצ'ו - ארוחות אכול עד שתמות, שפריצים בבריכה ואגאדו-דו-דו על המים, הוציאו לי את החשק במשך עשרות שנים. כן, הייתי שם עם המשפחה שלי כשהייתי קטן, וכשקצת גדלתי יותר והתחיל לרתוח לי במכנסיים, שמעתי על הכפר הזה של נלסון, שיש בו בחורות בלי חלק עליון וכמו אצל ליליה, גם החתול שלי התחיל לעוף. אבל לא זכיתי. נלסון מת, הכפר התפורר ומצאתי נחמה במקום אחר.

      בפעם האחרונה שהייתי שם כמה ימים, לפני 25 שנה בערך, נסעתי עם מי שהייתה אז חברה שלי לסיני ועצרנו באילת. באמצע הצהרים נצמדתי לגוויה זקופה של עץ דקל וצמצמתי את הגוף שלי לממדיו, רק כדי שקרני השמש לא ייגעו בסנטימטר ממני. היא הכתה כל כך חזק, שכל מה שרציתי היה רק להתחבא באיזה מקום קריר. ולא היה. גם לא באוהל, שם חיכו אוויר עומד בטמפרטורה מעולה לעישון בשר צבי וחוזר בתשובה אחד, שחברה שלי כנראה התאהבה בו או משהו, כי שבוע אחר כך מצאנו את עצמנו בבית שלו בצפת, עם עוד שני חברים. אחד מהם נכנס באיחור, נישק את המזוזה והוציא מתוך מעיל הדוסים הארוך שלו את שקית הגראס הכי גדולה שראיתי בחיים שלי. רק אז הבנתי למה מיועד המעיל הזה. היא הייתה כל כך גדולה שלא הבנתי איך הוא הלך איתה ברגל ולא ריחף עד הבית.

      אייל שכטר ואבטיפוס באילת (ספק 500 , אייל שכטר)
      אכלו כמה דברים טובים, שתו כמה דברים טובים. ארוחת בוקר של אלופים (צילום: אייל שכטר)

      אבל אבטיפוס יצאה לטור הזה בחורף, לשמחתי, ככה שאפילו השמש האילתית לא מסוגלת לעשות יותר מדי נזקים לאדם שלא ממש מעריך את סגולותיה. בשדה התעופה אסף אותנו אריאל גלר, הבעלים של המסי, אחד האנשים רחבי הלב שפגשתי. הוא לקח אותנו מיד לאכול במסעדה איטלקית מצוינת ומשם לבלאנס במרכז המסחרי.

      כשהופענו בסיבוב הקודם בעיר, לפני 15 שנה בערך, נדמה לי שעברנו לרגע במקום שבו שוכן עכשיו המסי. כמעט בכל פריפריה יש מקומות כאלה, מן בניית בטון שהוזנחה עד שהפכה עם השנים למעברת בטון. לא יאמן שעיר קיט שיש לה כל כך הרבה מתחרים ממש מעבר לפינה - בירדן, בסיני - מרשה לעצמה שהסצנה הכי גדולה שיש לה להציע לצעירים תתרחש בתוך מקום שנראה כמו בית גידול לחיידקי קולי. אבל לצעירים של אילת אין ברירה. הם סותמים את האף, עוצמים עיניים ויוצאים לבלות. במרכז מסחרי גדול למדי שוכנים אחד ליד השני ברים, פאבים ואטרקציות אחרות, כמעט בכולם יש תנועה, מלאים במקומיים או בתיירי חורף מזדמנים, כולם עוברים בין מקום למקום, נאלצים לעבור דרך מסדרונות הביזיון. מעניין אם גם בעקבה יש מקום כזה.

      שאלנו את אריאל על זה. הוא לא ידע לענות, אמר משהו על מלחמה בין העיריה לבעלי המקומות. הוא מעדיף להמשיך לשרת את האנשים שבאים אליו. סתמנו את האף, סיימנו את הבלאנס והלכנו לישון. בלובי של המלון עמד זמר ששר שירי ברודווי עם פלייבק, בפני קבוצת אמריקאים ישנונית וקבוצת ערבים ערנית. הוא שר עם כל הלב והוא נראה מיליון דולר. אני משוכנע שיום אחד עוד נשמע עליו.

      אייל שכטר ואבטיפוס באילת (ספק 500 , אייל שכטר)
      פליפר בריף הדולפינים. מחלטר כסאונדמן במאנקיז (צילום: אייל שכטר)

      ישנו, קמנו, התלבשנו, צחצחנו שיניים ויצאנו. עלינו לבמה ב-23:30. כן, באילת אוהבים להתחיל את הלילה מאוחר, ולא אוהבים להתחיל את הבוקר מוקדם. הקהל הורכב מכמה מאות צעירים וכאלה שלפני 20 שנה היו צעירים, והוא היה רוטט ורותח כמו העיר החמה שלו בקיץ. היו רגעים, בעיקר בשירים המוכרים, שכמעט לא הצלחנו לשמוע את עצמנו. כשההופעה נגמרה נשארנו לשתות, לקבל טפיחות על השכם, לשוחח עם אנשים חמים ומקסימים וליהנות מכל רגע.

      אריאל לקח אותנו למחרת לריף הדולפינים, לבקר חברים ולאכול ארוחת בוקר משובחת. בחדשות אמרו שסערה ענקית משתוללת בצפון ובמרכז. באילת, לא היה סימן לשום דבר כזה. שמש נעימה ורוח מעט קרירה הם שיא החורף פה. אכלנו בשקט, הסתכלנו על הידידים שלנו ונפרדנו. נחתנו לתוך סערת עולם. כשיצאנו יום קודם היה חמים ולא לקחנו בגדים מתאימים. קפאנו למוות עד שהגענו לאוטו. כשקצת הפשרתי בפנים התחלתי לזמזם את "בואי לאילת" ושלושתנו נשבענו שנחזור שוב בקרוב עם המשפחות, כי נדמה לנו שפספסנו את אילת בענק.


      וואלה! גבר: רעש לבן - כל הטורים של אייל שכטר
      וואלה! גבר: אויש תסתמי - כל הטורים של חגית גינזבורג
      וואלה! גבר: כל מה שאתה רוצה ונדמה לך שאתה צריך

      אייל שכטר ואבטיפוס באילת (ספק 500 , אייל שכטר)
      זה כריש? זה פייפר? לא, זה האבטיפוס סטארשיפ (צילום: אייל שכטר)