פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      אב טיפוס

      לפני 15 שנה איל שכטר היה הסולן של הלהקה הכי מצליחה ומדוברת של התקופה, "אבטיפוס". עכשיו, עם שלוש בנות קטנות - מעריצות מסוג אחר – הוא שוב בדרך להופעה עם החברים ההם מפעם. במורד הגרון מתחלקת מועקה

      איל שכטר, אבטיפוס (יח"צ)
      טל, אייל ואמיר, בדרך לצפון. לא בתמונה: ג'וני קאש (צילום: אייל שכטר)

      אמיר בן-דוד, הגיטריסט של "אבטיפוס", שם ג'וני קאש, טיפות גשם זולגות על החלון. טל יניב, הקלידן שלנו, נוהג. אני יושב מאחורה, משתקם מאיזו מחלת חורף מחורבנת. חשבתי לישון קצת, אבל אמיר וטל לא מפסיקים לדבר. החלטתי לוותר, הוצאתי את הטלפון והתחלתי לצלם.

      העיר מפנה מקום לגבעת והרים, לשיחים, עצים ושדות ירוקים, שמיים ועננים גדולים. לא ראיתי כאלה המון שנים. לפני 15 שנה כשישבתי בוואן והתכנסתי אל עצמי, לא סבלתי את חברי למסע במידות שונות. גם אז השתנה הנוף של העיר לגבעות והרים, שיחים ועננים. לא ראיתי את כל זה. ישבתי בוואן, שותק בדרך כלל, מכווץ אל המושב שלי, לא מבין מה אני עושה פה, אבל מבין מספיק טוב שאין לי ברירה.

      בתוך האוטו ההוא נסעה חבורה של אנשים שהצליחו כמעט בין לילה, שהמכנה המשותף שלהם לא היה נכון או רחב מספיק בשביל להחזיק מעמד. הם ידעו שהם חייבים להמשיך הלאה, גם כי כשעולים על הבמה כמעט הכל נשכח, וגם כי באוטו נסעו מטילי הכסף של חברת התקליטים, יחסי ציבור הולכים וגואים, אגו ואמונה בזהב. כשעלינו על הבמה, רוב הזמן הרגשתי מכונות ירייה בגב שלי. היה לי שיריון, משהו שהבאתי איתי מלפני המון שנים מהבית, אבל גם הוא התרסק מתי שהוא.

      הכשלון של התקליט השני שיחרר אצל כולנו אנחת רווחה, שיחרר אותנו. פירקנו את החבילה והלכנו איש איש לדרכו. לקח זמן עד שלחלקנו ירד האסימון שזה לא אמור להיות ככה. בסופו של דבר, זה שכטר, בנדה וטל מהקריות, שהקימו להקה וחלמו להצליח. אחרי ששילמו את המחיר, הם למדו שיעור חשוב בהצלחה וחברות.

      איל שכטר, אבטיפוס (יח"צ)
      תשאירי לו מקום לחבק אותך בחלום. אמיר בן דוד כפיות (צילום: אייל שכטר)

      ללא ג'קוזי

      אז הפעם אנחנו נוסעים שלושה. הפעם אין נהג שכיר, אין מנהלת הצגה, אין חברת תקליטים ומשרד כרטיסים, אין מפלצת משומנת ויעילה מאחורינו. אנחנו רק שלושה במכונית משפחתית אחת, עם הכלים ותיקי אובר נייט, כי אנחנו הולכים לישון שם הלילה, רחוק בצפון, ליד הגבול. החברים שלי מפעם הם כבר אנשים אחרים לגמרי. חלקנו גרושים, פרודים, לכולנו ילדים. אנחנו אבות טובים, דאגנים כאלה. אולי בעצם רק אני כזה דאגן. לא יודע, אדם קרוב אצל עצמו וכל זה. אני מאוד אוהב לנגן איתם היום.

      ההופעה היתה מקסימה וחמימה, כמו אצל כאלה שיודעים להעריך חום, במיוחד כשמגיעים אליהם לקיבוץ ביום הכי קר של השנה. בשורה הראשונה, ישבה אישה מבוגרת, סבתא. היא לא זזה כל ההופעה. לא הסיטה מבט שמאלה או ימינה, רק התבוננה בנו עם חיוך קטן. עבורי, ההופעה הזו היתה בשבילה, בשביל החיוך שלה. לפני 20 שנה, היה מבאס אותי לראות מישהי כמוה בקהל. כי זה לא מתאים, כי היא זקנה מדי. בעיקר, כי לא הייתי חכם מספיק.

      בלילה שכבו שלושה אבות בבית הארחה קפוא מתחת לשמיכות עבות. שלושה אבות רחוקים מטפם, ילדיהם, נשותיהם. שלושה אבות שמחים וטובי לב. שלושה אבות שבבוקר לא צריכים לקום לפזר בין הגנים, לא בשביל קניות, לא בשביל קופת חולים. לא קמים. ישנים כמה שרוצים. כמו פעם, לפני 15 שנה, כשנסענו בדרכים.

      לפני שהתחלתי להתגעגע לידיים הקטנות של הגדולה שלי עם האצבעות הארוכות, לפני שהספקתי להתגעגע לצווחות השמחה של הקטנה של הבית כשהיא רואה את אבא, לפני שחשבתי על בית חם ומרק לוהט ביום הכי קר של השנה, לקחה אותי אליה השינה המתוקה. אפילו לא הספקתי לזרוק טלוויזיה מהחלון. לישון, חייכתי לעצמי, בלי נקיפות מצפון, בלי ידיים רכות שדופקות לי על הרכות - "אבא קום". שן ילד, שן כמה שתרצה. התעוררתי בשבע וחצי. השלפוחית לחצה לי.

      איל שכטר, אבטיפוס (יח"צ)
      תראי, עננים שחורים. לא ראינו כאלה הרבה שנים (צילום: אייל שכטר)