חיים של אבא: סוף דבר
30/09/16 7:43
מאת: ארז מיכאלי, מערכת וואלה! NEWS
חיים של אבא: אימת הפריים טיים
23/09/16 6:28
מאת: ארז מיכאלי, מערכת וואלה! NEWS
חיים של אבא: חכו חכו ל-2050
16/09/16 8:34
מאת: ארז מיכאלי, מערכת וואלה! NEWS
חיים של אבא: די, עד פּוּ!
9/09/16 7:02
מאת: ארז מיכאלי, מערכת וואלה! NEWS
חיים של אבא: חתיכת סיפור לפני השינה
2/09/16 9:10
מאת: ארז מיכאלי, מערכת וואלה! NEWS
סגור

חיים של אבא: ילד גבר

מאת: ארז מיכאלי, מערכת וואלה!
פייסבוק טוויטר

בגיל הזה ילדים הופכים לגברים נמוכים בלי שערות ברגליים. הוא נעצר על סרטי אקשן, את נעלי הכדורגל שלו הוא מוריד רק לצורך שינה וכדי שיוציא את המרץ רשמנו אותו לחוג ג'ודו. ואז לקחתי אותו לקבל חיסון. הו האימה

תגיות: חיים של אבא


(צילום: ארז מיכאלי)

(צילום: ארז מיכאלי)


הילד החניק יבבה וניסה אינסטינקטיבית להושיט יד אל המזרק ולמנוע מהאחות להמשיך. החזקתי לו חזק את היד ואת הרגליים. הנה, הנה זה נגמר, אמרתי, והוא הגיב ב'אאחח'. האחות שלפה את המזרק מהרגל. "אתה ילד גדול, לא לבכות, לא לבכות", פקדתי עליו, "זהו, שים את הצמר גפן ותלחץ". כאב לו, ראיתי על הפנים שלו, אבל הוא חשק שפתיים ולא בכה. "יופי, אתה גיבור, אתה גבר". ואני הופך אותו לכזה, עם הטמעת סט ערכים שמשתלבים בקלות גם במאה ה-19.

הרי כואב לו, ממש עכשיו האחות חנה הזריקה לו לרגל חיסון נגד צהבת A, טבעי שהוא יבכה לרגע, אפילו רק יוריד דמעה או שתיים, אבל אני דורש ממנו קשיחות ואיפוק. כאילו שלא גדלו פה איזה שני דורות של אנשים שלשתף, לפרוק ולהוציא את זה, זה ברשימת התחביבים שלהם בין פוקר לספינינג. הרי היום כל אחד שנתפס מזיל דמעה ברמזור מוזמן לתכנית ריאליטי, ונופל באודישנים רק אחרי שהמלהקים הבינו שזה מחיר הדלק שגרם לו להתפרק ככה. ובכל זאת, דרשתי ממנו לא לבכות. אני ניאנדרטל ואני הופך את הילד שלי לכזה. מה? תתקדמו, תתקדמו. זה תהליך טבעי, אני רק לא מפריע לו.


(צילום: ארז מיכאלי)

(צילום: ארז מיכאלי)


אומרים שילדים גדלים בקפיצות. בהתחלה אתה קופץ לקנות לו חיתולים כי נגמרו, שנה אחר כך אתה קופץ להוציא אותו מהמשפחתון כי עלה לו החום, אחרי שנתיים אתה קופץ לבריכה כדי להוציא אותו בכוח כי, די, הולכים, ואחרי שנה הוא קופץ עליך ואומר 'נו, אבא, קח אותי לג'ודו', שעה לפני שהחוג מתחיל. קורות חיים: כמעט בן חמש, מוצף אדרנלין, מפתח טסטוסטרון באופן עצמאי ומחפש עבודה מאמצת ומאתגרת בשעות מטורפות.

זה פשוט גיל כזה בו הילדים הופכים למעשה לגברים נמוכים בלי שערות ברגליים. הוא מפסיק לזפזפ ונעצר על סרטי אקשן, את נעלי הכדורגל שלו הוא מוריד רק לצורך מקלחת ושינה, ולאחרונה הוא התחיל לאכול חמש ארוחות ביום עם תפריט מאוזן שנע על הסקלה שבין פרגיות ואורז להקצבות של מקופלת. כדי שיוציא את המרץ והאנרגיה רשמנו אותו לחוג ג'ודו – אני מוכן לשלם כסף על כל מה שיגרום לו להישפך במיטה לפני תשע וחצי – ומסתבר שגם בלי לדעת מה זה סטיבן סיגל הוא רוצה להיות סטיבן סיגל. אני לא אתפלא אם יום אחד אמצא אותו מרים בלוקים בחדר לצלילי "איי אוף דה טייגר", כשתמונה של הנמסיס שלו מהחוג תלויה על הראי מולו.

והוא מאושר. וגם אני. ולא אכפת לי שהוא מנסה על אחותו את כל התרגילים שלמד בשיעור הג'ודו, והיא בתגובה מתעצבנת ומלמדת אותו שבקרב פנים אל פנים יותר חשוב לדעת לספוג מאשר לדעת להכות. כי אם יש משהו שגבר צריך לדעת זה לספוג. הפסדים בדרבי, הלוואות מהבנק, הוראות מהאישה. לספוג את החיים. אז שיתחיל עם זריקות בטיפת חלב.


(צילום: ארז מיכאלי)

(צילום: ארז מיכאלי)


לא מזמן עשינו על האש בפארק פרס בחולון. נכון, בדיוק כמו שדמיינתם. אז מה, למה איפה נעשה, בעמק הלואר? הוא תפס מלקחיים ונעמד לידי, מבין באופן טבעי את מה שהבינו אבות אבותיו, מהמערה ועד האייפון – גברים מטפלים בשילוב שבין בשר לאש. אחרי תדריך בטיחות קצר הוא התחיל להפוך את הלבבות, קיבל ממני מחמאות על הטכניקה, ושאל שאלות מקצועיות כמו מתי יודעים שהבשר מוכן ואם הוא יכול לקבל מנגל משלו. רציתי לענות לו שיום אחד כל הפחמים האלה יהיו שלו, אבל אז הוא חטף כוויה קטנה בכף היד כשהזיז את הקבב. הוא הביט בי, עווית קטנה של כאב על פניו, וספג.

עכשיו, יכול להיות שאימא שלו ואני זורקים פה לפח כמה גישות חינוכיות מוכחות, הטוענות שצמצום יזום של הבעת תחושת הכאב ל'אאחח' חרישי תגרום לילד להפוך למבוגר נכה רגשית, אבל הפרגיות נשרפות לי, ואין לי זמן להתעמק בשאלה איזו תחושה הציפה אותו כשהיד נגעה בטעות ברשת - אני יודע, כאב - בקיצור, אי אפשר להפוך כל דבר לעניין, אחרת כל דבר נהיה עניין וזה לא לעניין, כי צריך מידה בחיים, ולא כל דבר הוא אסון שצריך לדבר עליו, ולא כל דבר הוא פסטיבל שחובה לחגוג אותו, אז אפשר לבכות בגלל כאב קל ואפשר גם לא, כדי לשמור את הדמעות לרגעים החשובים באמת, וזה לא רגע שצריך לבכות בגללו, גם אם כואב. לא אמרתי לו את כל זה, כמובן, רק הוריתי לו "תשטוף במים ותחזור".

אז אנחנו בטיפת חלב. יש בה משהו ענייני. העיצוב לעולם סובייטי, אין רצפת פרקט מודרנית אלא מרצפות שומשום, האחיות טרודות, מחייכות רק כשצריך באמת, במקום ציורי קיר מלבבים של פו הדוב יש עלונים של כללי בטיחות, ולא תמצאו פינת ציור או טלוויזיה בחדר ההמתנה, רק כמה כיסאות ושקט. יש פה סוג של מידה. כאן מטפלים. אנחנו יושבים ומחכים רבע שעה כדי לראות שאין תופעות לוואי לחיסון. הרגל כואבת לו, הוא מרגיש שהשריר במקום בו נדקר עדיין קצת קשה. יאללה, אבא, מתי הולכים, הבטחת לי לאכול המבורגר, אפשר? בטח, גבר. קצת כואב? לא נורא. בוא נאכל. אם יש משהו שאנחנו הגברים סופגים הכי טוב זה קלוריות.



(צילום: ארז מיכאלי)

(צילום: ארז מיכאלי)

עוד בוואלה! גבר:


חיים של אבא: ארז מיכאלי מנסה להתמודד עם העולם החדש

מעושרים: הפלייבוי הרוסי ששופך וודקה במיליונים במסיבות שלו

ואז הוא אמר לאלה ברדק שהיא קצת שמנה מדי בשבילו


מדור פירסומי